<h1>סמ"ק מצוריך סימן רס"ט</h1>
<h2>דף ב.</h2>
רחב מקום הכותל צריך שיהיה משל שניהם וכמה יהיו רחבים הכל כמנהג המדינה ואפילו היו נוהגים לעשות מחיצה ביניהם בקנים ובלבד שלא יהיה אויר שמסתכל בו ויראה חבירו וכמה גובה הכותל ד' אמות וכן בגינה כופין להבדיל בין חצירו לחצר חברו במחיצה י' טפחים אבל בבקעה אין צריך להבדיל בין בקעתו לבקעת חברו אלא במקום שנהגו רצה להבדיל כונס לתוך שלו ועושה לו חזיז כמו אמה מבחוץ כדי להודיעו שהכותל שלו לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו ואם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושה להם חזיז מכאן ומכאן ואם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. מקום שנהגו לבנות הכתלים המבדילים בחצרות או בגנות באבנים שאינן גזית ונקרא גויל זה נותן [ג' טפחים וזה ג' טפחים בגזית זה נותן טפחים ומחצה וזה] טפחים ומחצה בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה, וכל השיעורים האילו עובי הכותל עם הסיד. הואיל ומקום הכותל של שניהם אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ואם נפל לרשות אחד מהם או שפינה אחד מהם את האבנים לרשותו וטען שמכר לו חלקו או נתנו לו מתנה אינו נאמן אלא הרי הוא ברשותו עד שיביא ראיה, כללו של דבר כל דבר שיש ביניהם שותפות בקרקע ובקש אחד מן השותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו אם יש באותו קרקע דין חלוקה כופה שאר השותפין וחולקין עמו ואם אין בה דין חלוקה אין אחד מהן יכול לכוף את חברו לחלוק וכן הדין במטלטלין. במה דברים אמורים כשאין אחד מהם מכיר חלקו במקום (שאין) [שהן] שותפין אלא משתמשין בכל מקום אבל אם כל אחד מכיר חלקו ואע"פ שאין בה דין חלוקה כופה כל אחד ואחד להכיר חלקו וחלק חברו.
<h2>דף ג.</h2>
חצר השותפין שיש בה דין חלוקה או שחלקו ברצונם אע"פ שאין בה דין חלוקה יש לכל אחד ואחד מהם לכוף את חבירו לבנות את הכותל באמצע כדי שלא יראה חבירו שישתמש לחלקו שהלכה היא שהיזק ראיה שמיה היזק שכל הראיות שמביא התלמוד הם סיייעתא לדבר זה ועל התרוצים דחוקים אין לסמוך ואין לו בחצר חזקה אע"פ שעמדו כך שנים רבים בלא מחיצה [כופהו לעשות מחיצה] בכל עת שירצה.
השותפין שרצו לחלוק דברים שאין בהם דין חלוקה [אע"פ שהן מפסידין את שמו חולקין, ובכתבי הקדש אע"פ שרצו לא יחלוקו בד"א בכרך אחד אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין. מקום שאין בו דין חלוקה] שרצו שותפין לחלקו אע"פ שקנו מידו שרצו כל אחד מהם יכול לחזור בו שזה קניין דברים הוא ואינו כלום, והא דאמר (ב"מ צ"ד) מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמאי קניין דברים בעלמא הוא יש לומר דהתם מקנה לו ממונו אבל אם היה בורר זה חלק מזרחי מעצמו וזה חלק מערבי לעצמו וקנו מידו אינן יכולין לחזור (עיין ב"ב ג' תוד"ה קניין), וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו אע"פ שלא קנו מידו אין האחד יכול לחזור בחברו. האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה הגורל קנו כולן בהנאה ששמעו והסכימו זה מזה לדבר גמר כל אחד ואחד והקנה לחברו.
הדברים שאין בהם ממש אין הקנין מועיל בהם כלום כיצד הרי שכתוב בשטרו קנינא מפלוני שילך בסחורה עם פלוני או שישתתפו שניהם באומנות או שיחלקו חצר שביניהם על כיוצא בזה אומר בפרק קמא דבבא בתרא שהקניין דברים בעלמא הוא שהרי לא הקנה חבירו דבר המסויים וידוע.
<h2>דף ד.</h2>
דבר הידוע לשני שותפין ואע"פ שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקת השני כל ימי השותפות ואינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו במתנה ונאמר לחבירו המוציא מחבירו עליו הראיה אלא הוא בחזקת שניהם עד שהמחזיק בו יביא ראיה עליו כדמוכח בבא בתרא (דף ג', ע"ב). [וכ"כ רבי' אב"ן].
<h2>דף ה.</h2>
כותל חצר המבדיל בין שני השותפין שנפל יש לכל אחד לכוף את חברו לבנותו עד גובה ד' אמות כדי שלא יראו זה את זה אבל יתר על ד' אמות אין מחייבין אותו רצה אחד והגביה הכותל יותר על ד' אמות אם בא חברו ובנה כותל אחר כנגד גובה הכותל שביניהם מחייבין אותו ליתן חלקו בגובה שכנגד כותלו שהרי נראה ממעשיו שהוא רוצה בו, אחד מן השותפין שבנה הכותל שמבדיל בינו ובין חברו עד ד' אמות ותבע את חברו ליתן חלקו בהוצאה ואמר נתתי [חלקי] הרי זו בחזקת שנתן ונשבע היסת שנתן ונפטר עד שיביא התובע ראיה שלא נתן פי' עדים שתבעו ולא נתן דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה זה בונהו משלו ולא היה צועק עליו אלא בעדים אבל אם בא לתבוע אותם ליתן חלקו בהוצאת שאר גובה שהוסיף על ד' אמות מפני שבנה כותל אחר כנגדו ואמר נתתי אינו נאמן אלא חברו נשבע בנטילת חפץ שלא נתן לו ונוטל כדין כל הנשבעין ונוטלין עד שיביא ראיה זה שנתן.
והילכתא ראובן שבנה כותל רביעי אצל כותל שמעון ותבעו לסייע לבנותו כי גם הוא יצטרך בכותל זה ולא אבה ולאחר זמן נמלך ובנה ג' כתלים וזאת היתה לו רביעית אע"ג שלא נתן עליו קורות מגלגלין עליו כל החצר כדתנן (תסמוך) [סמך] לו כותל אחר כו', עכ"ל אבן הראשה.
<h2>דף ו.</h2>
(גיטין דף י"ד) הנהו תרי גינאי — פ"ה בעלי גינה ומוכרי ירק — דקא עבדי חושבנא בניהו [פש] חמש אסתרי — פ"ה זוזי — א"ל יהבינהו למרא דארעא באפי מרי ארעא — פ"ה כלומר אמרו ליה באפי מרי דארעא יהבינהו [נהליה] למריה דארעא וקנו ממנו — לסוף אזל עבד חושבנא בין דידיה לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי איעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מינך אמר ליה רבא אטו האי מי קאמר דלא יהיבנא לא איכא גבאי קאמר אם כן קניין [ב]טעות הוא וכל קניין בטעות חוזר פירש רבינו חננאל (שם תוד"ה ולא) שהיה מודה לו בעל דינו או היה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש גבי מידי וכפירוש ר"ת (שם) ומתוך דבריהם משמע דמנפשיה לא מהמן לומר טעיתי במה שהודיתי במגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי, וכן משמע מהא דתנן בשבועות (ל"ח) מנה לי בידך אמר ליה הן למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפרק קמא דב"ב (דף ו') מפורש טעמא משום דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהמן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב לך ואיני חייב לך כלום מגו דאי בעי אמר פרעתי אחרי כן אלא שמע מינה דבמגו לא מהמן שטעה, עכ"ל תוס' פרק קמא (דקידושין) [דגיטין] (דף י"ד ד"ה ולא פש), לשון ס"ג.
כותל שהיה בין שתי חצרות אם היה כותלו של ראובן אין שמעון יכול להשתמש בו חפר שמעון בכותל והכניס בה קורה אחת ושתק ראובן ולא מיחה בו החזיק בעל הקורה בו מקום קורה אפילו היתה קטנה ורצה שמעון להחליפה בקורה גדולה ועבה מחליף היתה הקורה סוכת עראי כל שלשים יום לא החזיק שהרי חברו אומר צריך לצל ולימים מועטים יטלנו יתר מכן החזיק, ואם היא סוכת החג כל שבעת ימי החג לא החזיק לאחר ז' החזיק מיד ובלבד שיביא ראיה שראובן סייע אותו או ראה ולא מיחה. מי שהחזיק בכותל זה בקורה אחת אינו יכול להוציא בה קורה שניה שהרי לא מחל אלא קורה אחת במה דברים אמורים כשהודה שאין הכותל שלו אלא חברו מחל לו על הכנסת הקורה אבל אם טען שבכותל שותף אני הואיל ומשמש בה בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולו אחר שנשבע שבועת היסת שהוא שותף בכל הכותל.
בפרק קמא מסקינן מי שהוריד מי גגו על חצר חברו ולא מיחה בו והחזיק בצד זה אם היו המים מנטפין ורצו לקבצו למקום אחר ולעשות צינור עושין וכן להפך אם היה שם צינור והחזירו מנטפין עושה ואפילו לכסות ביתו בצריף ערבה שהטיפין יורדות רבות זו אצל זו ומזיק יותר לחצר הרשות בידו.
<h2>דף ז.</h2>
מסקינן בפרק קמא (דף ז') מי שהיה לו חלונות למטה בכותלו ובא חברו לבנות לפניהם ואמר ליה אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל עצמו למעלה הרי זה מעכב עליו לפי שפתיחת חלונות אחרות תקלקל את הכותל אפילו אמר לו אני אבנה לך כותל חדש [ואשכור לך בית] שתדור בו במקום אחר עד שיבנה אותה יכול לעכב ולומר לו אין אני רוצה שאטרד ממקום למקום לפיכך אם לא היה שם טורח כלל ואינו צריך לפנות אין יכול לעכב עליו וכופין אותו שיהא חברו סותם חלונות שלמטה ועושה לו חלונות למעלה שזו מדת סדום. כללו של דבר כל זה נהנה וזה אינו חסר כופין עליו אבל [בעל החלונות שרוצה לשנות מקום חלונו בין מלמעלה בין מלמטה ואומר אפתח אחרת גדולה או קטנה מזו] בעל החצר מעכב עליו.
<h2>דף ז:</h2>
הלכה כשמואל דאמר (דף ק"ז) האחין שחלקו הרי הן כלקוחות ואין להם דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה פירש ר"י (דף ז' תוד"ה ולא סולמות) שלקח זה בית וזה עליה אין לסמוך בסולם בכותל של זה לעלות לעלייתו ולא חלונות זה על זה לערער על סתימת האורה ומה שאמרנו שצריך להרחיק מנגדו כדי שלא יאפילו מדבר באדם אחר, וגם במחזיק באורה של כמה שנים ולא אמת המים זה על זה שכיון שחלקו ולא נשאר באחד מהם זכות בחלק חברו ויפסיק אמת המים מחלקו וסותם את החלונות אבל שנים שקנו שדה משני אנשים או משני אחים אין לאחד מהם להפסיק אמת המים ולא לשנות דבר מן המקום שהחזיקו בהם המוכרים.
חצר השותפין כל אחד כופה את חברו לתת לו בית שער וכן כל הדברים שחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני העיר לעשותן.
תניא בתוספתא (ב"מ פרק י"א הי"ב) כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולעשות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל (מה) [מי] שירצה לקרוא מן הציבור מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר מש(ת)עבדין לו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת מים אבל בשאר דברים אין מש(ת)עבדין אותו ואם היה שרוי עמהם בעיר מש(ת)עבדין אותו על הכל. כשהן גובין מאנשי העיר לעשות החומה גובין לפי קריבות (בונין) [הבתים] מן החומה כל הסמוך לחומה יתן יותר וגם לפי שבח ממון, כך פוסק ר"ת (תוד"ה לפי), כי העשירים רחוקים יפרעו יותר מן העניים הקרובים, לס"ג.
נשאל לר' ח'ב'ר'י' ז"ל על בני עיר שהם כ"כ ונתחלקו לחציין לשתי בתי כנסיות אם יש לכופן לבא לבית הכנסת אחד והשיב שאין לכופו ואע"ג דתניא כופין זה את זה לעשות בית הכנסת הני מילי כשממאנין לעשות בית הכנסת כלל ובטילה העיר מתפילת מניין אבל אלו הם מרבים בתי כנסיות ותפילות והקולר תלוי בצואר אותו האיש בלבד שסותר (חו) [הוא] את המניין בכל בית הכנסת שהוחזק בו ויש להחרים על כל בני בית הכנסת שלא יצא איש חוץ כשאין מניין בבית הכנסת שהוחזק בשעה שיוצא בלא הוא אם לא ישכיר איש תחתיו להשלים מניין אבל אם בשעה שמבקש לצאת חוץ הניח עשרה לבית הכנסת (שהורחקו) [שהוחזקו] בו רשאי לצאת וכן נמצא כתוב בתשובת ר' מאיר ז"ל והביא ראיה מהא דתניא [תוספתא ב"מ פי"א הי"ג] מי שהיה בלן לרבים וספר או נחתום ואין שם אחר [אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לביתו יכולים לעכב] על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו ומכאן למד שאין לאדם לסתור מניין כשאין מניין בלא הוא אבל אם יש עשרה בלא הוא אין לכופו להעמיד אחר במקומו ורשאי לצאת כך פסק ר' מאיר ז"ל, עכ"ל תו' (עיין מרדכי ב"ב סי' תע"ח).
וכל הדר בעיר י"ב חדש או שקנה בה בית דירה נותן עם בני העיר בכל דברים שצריכים לתיקון החומה והדלתות ושכר פרשים השומרים העיר וכל כיוצא בזה.
כל מילתא דלית ביה סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי אמרינן בהגוזל בתרא (ב"ק קט"ז) גבי שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גוים מחשבין לפי ממון והתם ליכא סכנת נפשות שאין הגוים באים כי אם בשביל ממון והיכא דטעו במדבר מחשבין (אך) [אף] לפי נפשות משום דכיון דטעו איכא סכנת נפשות ואע"ג דאמר הבא במחתרת על שם סופו נידון ואמר רבא (סנהדרין ע"ב) טעמא דמחתרת (ל)חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו אפילו הכי אין מחשבין אלא לפי ממון דהא אינם באים ברצונם על הנפשות שהרי אם לא יעמדו על ממונם לא יגעו בגופם ואין זה סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם ליסטים ויתפשרו עמהם מונין לפי ממון, עכ"ל התו' בפרק קמא דב"ב (דף ז' ד"ה לפי).
<h2>דף ח.</h2>
בפרק חזקת הבתים (דף נ"ה) אדם בטל ונקרא בתלמוד פרדכת מסייע בעול בני העיר אם הצילוהו בני העיר אע"פ שאינו מרויח כלום ומתוך פירוש הקונטרס משמע שאינו מסייע בני העיר כמה שהרוחו אלא קצת מסייעו אבל שכחוהו גבאי המלך לכותבו באנדסכי שלהם סייעתא דשמיא היא.
כל הדברים שצריכים לשמירת העיר לוקחים מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים שאין צריכים שמירה שהתורה משמרתן אבל לתיקון דרכים אף מתלמידי חכמים ואם כל העם יוצאין [ו]מתקנין הן עצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהם לפי שאין דרך תלמיד חכם להתזלזל בפני עם הארץ היו חופרין הנהר להביא בו מים למדינה גובין אף מן היתומים שזו זכות להם שישקו ממנו שדותיהן לפיכך אם אירע לו דבר שלא בא הואיל ולא נהנו היתומים בה מחזירין להם כל שנלקח מהן וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבא (קידושין מ"ב ע"ב) המוכר לחבירו במדה במשקל במניין בין במקרקעיא) בין במטלטלי וטעה בכל שהו חוזרב). א) כגון דפליגי במשחתא פ"ה שחלקו בחבל ליטול כל אחד ברעה וביפה, עכ"ל בתחילת האיש מקדש (דף מ"ב ד"ה בעילויא). ב)0בפרק קמא דב"ב (דף ח') רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ולהסיע מדת דין תורה העובר על קיצתן ורשאין בני העיר לפסוק ביניהם שלא יעשה האחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך במה דברים אמורים במדינה שאין בה אדם חשוב ונשמע לתקן העיר אבל אם יש בה אדם חשוב אין תנאי שלהם מועיל כלומר ואין רשאין לענוש אדם אלא על פי חכם, לשון ס"ג. פירש הקונטרס (קידושין דף מ"ב ד"ה חוזר) דאין זו כשאר אונאות דקיימא לן בה פחות משתות מחיל אניש דהתם אין כל האדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות היא זו ואדעתא דהכי לא עבד, עכ"ל. ופסקו התו' ואם כן אם קנה אדם ספר אחד ונמצא חסר באמצע בטל המקח וחוזר המעות, עכ"ל בפרק האיש מקדש.
<h2>דף ט.</h2>
קהל שעשו תקנה ביניהם שכל מי שעבר על תקנתם יתן כך וכך קנס ועבר אחד מהם על תקנתם אם יש אדם חשוב בעיר ועשו שליח שלא מדעתו אינם יכולים לכופו ואם לקחו משכונות מחייבינן להו לשלם כי ההיא דבבא בתרא התקינו דכל מאן דנכיס ביומא דלאו דיליה ליקרעיה למשכיה ואתא חד דשחיט ביומא דלאו דיליה והלך אחד מהם וקרעו וחייבוהו בית דין לשלם לו משום דאיכא חבר עיר בעיר אבל אם אין אדם חשוב בעיר במקום התקנה או יש אדם חשוב והסכים עמהם אז הם יכולים לכופו, עכ"ל תו'.
<h2>דף יא.</h2>
אין חולקין לא את הטרקלין ולא את השובך ולא בית הבד ולא בית המרחץ ולא את הטלית עד שיהא לכל אחד מהן חלק כדי לזה וכדי לזה אלא מעלין אותן בדמים ויש לומר לחברו או מכור לי או קנה ממני.
איזהו דרך חלוקה כל שאילו יחלק לפי השותפין ויגיע לפחות שבהן חלק ששם הכל קרוי עליו אבל אין שם בו אין בה דין חלוקה כיצד כל חצר שאין בה ד' אמות אינה קרויה [חצר וכל שדה שאין בה כדי זרע ט' קבין אינה קרויה] שדה וכל גינה שאין בה כדי זריעות חצי קב אינה קרויה גינה וכל פרדס שאין בה כדי זריעה ג' קבין אינה קרויה פרדס לפיכך אין חולקין את החצר עד שיהיו בה ד' אמות לכל אחד ואחד מן השותפין ובפרק קמא דסוכה (דף ג') מוכיח דבית שאין בה ד' אמות לכל אחד ואחד אין חולקין אותו כמו חצר, ואומר ריב"א דדוקא בבית הבנוי דאין אדם דרכו לבנות בית בפחות מד' אמות על ו' כדאיתא פרק המוכר (ב"ב צ"ח).
חצרות הכפרים שכל אחד ואחד בונה בית ונמצאת החצר שבין הבתים משותפת לכל בני הבתים הרי יש לכל אחד ואחד פתח ד' אמות לפניו ברוחב כל הפתח והנשאר ממנו מן החצר אם יש ד' אמות על ד' אמות לכל שותף ושותף חולקין אותה, ובית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אין לו ד' אמות בחצר כדמסיק בפרק קמא דסוכות (דף ג').
<h2>דף יא:</h2>
אחד מבני מבוי שבקש לסתום פתחו ולהחזירו למקום אחר בני מבוי מעכבין עליו שמא יבא להם מס ומתמעט מחלקו מן המס הקצוב על בני המבוי לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי הרי זה סותם פתחו כל עת שירצה, עכ"ל המיימון (הלכות שכנים פ"ה הט"ו). מי שבקש לפתוח לו פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם הדרך ואם היה מפולש [פותח כל פתח שירצה לכתחילה, היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש] הרי זה פותחו בכל עת שירצה ואם פרץ פצימין בני מבוי מעכבין עליו.
<h2>דף יב:</h2>
בפרק קמא מסקינן האחין והשותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו אם היתה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע חולקין לפי המדה בלבד [ואם] אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה שלי שומעין לו וכופין אותן על זה שהוא כמדת סדום אבל אם יש מקום טוב ומקום רע אין חולקין אלא בגורל. הבכור שחלק נוטל שני חלקים שלו כאחד שנאמר [דברים כ"א] פי שנים הוקשו יחד אבל היבם שחלק עם אחיו בנכסי האב נוטל חלקו וחלק אחר בגורל אם עלו בגורל אחד עלו ואם בשני מקומות עלו עלו.
<h2>דף יג.</h2>
אחד מן השותפין שאמר לחברו במקום שאין דין חלוקה או בדבר שאי איפשר לחלק כגון [שפחה או כלי] גוד או אגוד פי' מכור לי חלקך בכך וכך או קנה חלקי בכך (ו)כופין את הנתבע למכור לחברו או לקנות ופוסק רבינו (משה הלכות שכנים פ"א ה"ב) [יצחק] (תוס' ד"ה אית) דאפילו בדמים יקרים יותר משויין הרבה יכול לומר [כך ו]כן משמע קצת לשון מעלין אותו בדמים אבל אם (הנתבע) [התובע] אומר לא אמצא (במי) [במה] יקנה אינו יכול לכוף את חברו לקנות ממנו אפילו בשער הזול שהרי (אין) חברו יכול לומר לו אין רצוני לקנות אלא למכור.
ויכול אדם לומר לחבירו גוד או אגוד במטלטלין, עכ"ל תו'.
<h2>דף יג:</h2>
(חולין מ"ד) ר' זירא כשהיו מזמנין אותו לסעודה היה הולך ואומר טובה אני עושה להם שהרי הם מתכבדים בי וכשהיו רוצים ליתן לו מתנה לא היה רוצה לקבל לפי שנאמר [משלי ט"ו] שונא מתנות יחיה, לס"ג.
<h2>דף יז.</h2>
שנינו בפרק לא יחפור לא יחפור אדם בור ולא מערה ולא יביא אמת המים ולא יעשה בריכות מים לשרות בגדים לכבס בצד הכותל של חברו אלא אם כן הרחיק מכותל של חברו ג' טפחים ויסיד בסיד הכותל של בור או מקוה מים כדי שלא יבליעו המים ויזיקו בכותל חבירו. מרחיקין את המלח ואת הגפת ואת הסיד ואת המים מכותלו של חבירו ג' טפחים או סד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה או אמת הגומא שמתקבצין ממי רגלים מן הכותל ג' טפחים. מרחיקין ריחים מן הכותל ג' טפחים מן הריחים התחתונה שהיא ד' מן העליונה כדי שלא ינענע הכותל על ידי כך. מרחיקין את התנור מן הכותל ג' טפחים ומקרקעיתו שהיא ד' משפתו כדי שלא יחם הכותל. [י"ט ע"ב] לא ישתין בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ג' טפחים בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים ירחיק טפח ואם הכותל של אבני סלע ישתין בצדו בלא הרחקה.
<h2>דף יח:</h2>
בעל העלייה שהיה שופך מים ויורדין בבית הדר למטה אם היתה שם מעזיבה שהמים מתעכבין שם בעת שפיכה ואחר שישפוך יתבלעו המים וינטפו על התחתון צריך להרחיק התחתון מן הנזק שהלכה כר' יוסי שאמר (ב"ב י"ח) גבי משרה ירק וחרדל וזרעים וכיוצא בהן שעל הניזק להרחיק את עצמו עד שלא יגיע לו נזק שזה בתוך שלו עושה ואם אין שם מעזיבה אלא כשישפוך ירדו שם המים מיד הרי זה כמזיק בחצירו והעליון יתקן או ימנע מלשפוך וכן כל כיוצא בזה ואם לא הרחיקו הרי זה כמו שהזיק. פסק ר"ת (שם ד"ה דיקא) דאפילו בגירי דיליה כגון ריחים ותנור או סמך בהיתר לא ירחיק ולרבנן נמי דאמר על הניזיק להרחיק את עצמו אינו נקרא מזיק אלא אם כן יש דבר המזיק ולא אסר שם רבא (דף י"ז) לסמוך בצד המצר אלא בור דוקא דאמר ליה כל מרא ומרא דקמחית מרעית לי לארעאי ולא אוכל לחפור בור אחר שם דבשדה העשויה לבורות מדבר.
<h2>דף כ:</h2>
חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין יכולים לישון מקול הנכנסין ויוצאין אלא עושה מלאכתו בחנות ומוכר בשוק אבל אין יכולין למחות ולומר אין אנו יכולין לישון מקול הפטיש או מקול הריחים שהרי החזיק לעשות כן וכן יש ללמוד תנוקות בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות ולומר אין אנו יכולין לישן מפני התינוקות של בית רבן.
<h2>דף כא.</h2>
אחד מבני מבוי שבקש לעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות של גוים בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם הדרך מן הנכנסין ויוצאין, וכן אם יש לו בית בחצר השותפין לא ישכירו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי שכותב שטרות ולא למלמדי תינוקות של גוים.
בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ד) אומר שהמוכר לגוי משמתינן ליה עד שיקבל עלויה כל אונס שיבא מיד הגוי ושינהוג הגוי עם כל בני המצר הזה בדיני ישראל מעולם כמו המוכר. אומר ר"י (ב"מ דף ק"ח ד"ה משמתינן) שלשם מדבר שישראל (אינו) רוצה לקנות קרקע אבל אם אין ישראל רוצה לקנותו מותר למכור ולהשכיר לגוי כדגרסינן בפרק דב"ב (דף כ"א ועיי"ש תוד"ה ולא) מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לסופר ארמאי משמע הא לארמאי שאינו סופר מותר.
<h2>דף כא:</h2>
כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מן האומניות ואם היה במבוי אומן אחד ולא מיחו בו או שהיה שם מרחץ או חנות או ריחים ובא חברו ועשה מרחץ אחרת או ריחים כנגדו אינו יכול למנוע ולומר לו אתה פוסק את חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינו יכול (לשומעו) למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות כנגד חנותו או מרחץ כנגדו יש להם למונעו ואם היה נותן מס למלך אינו יכול למונעו.
בפרק ב' מסקינן כרבנן וכן פוסק רב הונא בריה דרב יהושע וכן פסק ר"ח ולא כרב הונא החולק עליו, לס"ג.
<h2>דף כב.</h2>
רוכלין המחזרים בעיירות אין בני העיירות יכולין לעכבן שתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין בעיירות כדי שיהיו מצויין לבנות ישראל כדמפרש במרובה (ב"ק פ"ב) אבל אינם קובעים מקום אלא מדעת בני העיר ואם תלמיד חכם הוא יושב בכל מקום שרוצה.
הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בעיירות בני העיר מעכבין עליהם ואם מכרן ביום השוק בלבד אין מונעין אותו והוא שימכרו בשוק ואם יש להם מלוה בעיר מוכרין כדי פרנסתן אפילו בלא יום השוק עד שיפרע את חובו וילכו להם מכאן פסק ר"י (תו' ד"ה מעלמא) שאם בני העיר יש להם שוק או יריד אין יכולין לעכב בני עיר אחרת מלבא ולהלוות [בעירם] ולעשות שם סחורתם כיון דהוי יומא דשוקא, לס"ג. ואפי' לא שייכי בכרגא של אותו עיר אבל שייכי בכרגא דמתא אפי' ביומא אחר לא מצו מעכב, לשון תו' פ' לא יחפור. תו' בשם ר"י מקורביל, כשבן אדם בא להלוות בעיר ביומא דשוקא בשאין שם דירתו שיכולין בני אותה העיר לדוחקו שיתן מעשרו עמהם, עכ"ל תו'. ועוד למדנו שאם רצו לכוף אדם שלא יעמוד בישובם שאין יכולין לכוף עד שיפרעו לו חובותיו וירויח שם שיעור חיותו.
<h2>דף כב:</h2>
מי שהיה לו חלון בכותלו והחזיק באורה זה ג' שנים אם בא חברו לבנות כותל כנגד החלון צריך להרחיקו מן החלון ד' אמות כדי שלא יאפילו וגם אם בא לעשותה גבוה יותר מן החלון צריך שיגביהנה מן החלון ד' אמות כדי שלא יביט בחלון ואם בא לעשותו למטה מן החלון צריך להרחיקה למטה עד ד' אמות כדי שלא יעמוד על הכותל וישקיף בחלון בנה הכותל בצד החלון צריך להרחיק מן החלון כמלא רוחב החלון טפח מלבד אילו התרחקות בנה שני כתלים משני צידי החלון צריך להיות ביניהם רחב ד' אמות והחלון באמצע הארבעה.
<h2>דף כג.</h2>
כל ההרחקות האמורים בפרק לא יחפור אם לא הרחיק וראה חברו ושתק הרי מחל ואינו יכול לחזור ולא הצריכו להרחיק והוא שמחל כגון שסייע או ראה או שתק ולא הקפיד על זה שכל המחזיק בנזק יזכה בו בד"א שיש חזקה לנזקין בשאר נזקין אבל הזיק בד' נזיקין אילו וזהו העשן מפרש בירושלמי (ב"ב פ"ב ה"ב) לא אסרו אלא בעשן תדיר ומפרש ר"ת (ד"ה בקוטרא) בעשן כבשן וריח בית הכסא — פירש רש"י דוקא בית הכסא שעל גבי קרקע, ומלאכה שמעלה אבק ומלאכה שמנדנדת חצר חברו שמכח ההכאה [שמתנדנד] יתנדד כסוי החבית על החביות שכל אחד מאלו הרי הוא כמזיק בחצרו ועל המזיק להרחיק עצמו וגם בנזקין אלו אין לו חזקה ואפילו שתק הניזיק כמה שנים הרי הוא חוזר וכופה המזיק להרחיק. וכן היזק ראיה במקום שצריכים מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה ולמה שנו נזקין אלו מכל שאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מחול שהיזקו היזק קבוע הוא ואם קנו מידו שמחל בנזיקין הללו אין יכול לחזור בו. הורו הגאונים שבני מבוי או בני (חזר) חצר שנעשה אחד אומן ולא מיחו בו והרי הוחזק והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ממנו ושתקו לא החזיק בדבר זה ובכל שעה יש להם לעכב ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין שזה היזק קבוע כמו העשן והאבק. מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון שפתח חלון או העביר אמת המים או לא הרחיק מה שראוי להרחיק והרי המחזיק טוען אתה אמרתי לי לעשות או מחלת לי או ראית (או) [ו]שתקת ולא מחית בי והניזק אומר ראיתי עכשיו ולא ידעתי מעולם או כשראיתי מחיתי בך (או) [ו]מדחה היית לי מיום אל יום כדי שתקבע היזיקן בכל אילו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה ואם לא ישבע המזיק היסת ויפטר, לס"ג.
החזיק בנזק שאין לו חזקה כגון עשן ובית הכסא וכיוצא בהן וטען המזיק שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה שקנו מידו ואם לא הביא ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך וישלם היזקו.
<h2>דף כט:</h2>
בבא בתרא פרק חזקת הבתים (כ"ט) המוכר צחיח סלע לחבירו שאין שם לא גדר ולא פירצה ואינה בת זריעה הרי החזקה שקנה אותה בא בשטיחת הפירות או העמדת בהמות שם וכיוצא בה משאר התשמיש. המוכר קרקע לחברו ונכנס בה הלוקח וזרע או נרה או שאסף פירות האילן וכל כיוצא בדברים אילו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו וכן אמר רבא אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח קנה לוקח מיד שהרי גילה דעתו שהקנה לו השדה בקניין גמור ונעשו פירותיה שלו כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף ל"ג, ל"ה).
<h2>דף לד:</h2>
בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ד) וכן במסכת כתובות (דף צ"ד), שני שטרות שזמנן יום אחד והם כתובים על שדה אחד בין במכר בין במתנה אם דרך אותו מקום לכתוב שעה כל הקודם זכה ואם אין דרך לכתוב שעות הילכתא כשמואל שאומר הרי הדבר מסור לדיינים כל מי שדעתו להעמיד שדה זו בידו יעמידו וזה הנקרא שודא דדייני לדברי רש"י (ב"ב ל"ה) אבל בירושלמי (כתובות פ"י ה"ה) מפרש שודא שוחדא איזה שידינו בית דין להחליט מחליטין, ובפרק קמא דגיטין (דף י"ד) משמע ששייכא אף במטלטלין גבי שליח במה דברים אמורים בשטר שאין בו קניין אלא קנה שדה זו בשטר זה שאין אנו יודעים מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה אבל אם היה בכל אחד מהן קניין כל שקדם לו הקניין זכה וישאלו העדים וכן אם היו עדים שזה הגיע שטר מתנתו מתחילה קנה. אומר ר"ת (כתובות צ"ד ד"ה שני שטרות) במה דברים אמורים בשטר מכר או בשטר מתנה אבל שטר חוב דברי הכל חולקין שהרי שנינו בכתובות (דף צ"ג) היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקין בשוה.
<h2>דף לה:</h2>
בבא בתרא פרק חזקת הבתים (כ"ט) המוכר צחיח סלע לחבירו שאין שם לא גדר ולא פירצה ואינה בת זריעה הרי החזקה שקנה אותה בא בשטיחת הפירות או העמדת בהמות שם וכיוצא בה משאר התשמיש. המוכר קרקע לחברו ונכנס בה הלוקח וזרע או נרה או שאסף פירות האילן וכל כיוצא בדברים אילו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו וכן אמר רבא אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח קנה לוקח מיד שהרי גילה דעתו שהקנה לו השדה בקניין גמור ונעשו פירותיה שלו כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף ל"ג, ל"ה).
הגוי אינו בחזקה אלא בשטר עם נתינת כסף וישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ואינו קונה אלא בשטר.
<h2>דף מ.</h2>
ואמר רבא אמר רב נחמן (ב"מ מ') מודעא בפני שנים עדים ואין צריך לומר כתובו, אמר רבא (שם) לא כתבינן מודעא בפני שנים למקח וממכר וכן פסק ר"י (שם ד"ה מחאה) אבל רבינו שמואל פסק שם שאין הלכה כמותו אלא ככל שאר אמוראים דסברי דכתבינן, במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי מתנה בטילה שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן שהרי אם אינו רוצה בכל לבו להקנות לא קנה המקבל מתנה והמחילה, עידי המודעא יש להם לחתום הם עצמם באותו הממכר שנמסרה להם המודעא עליו ואין בכך כלום, העידו עליו עידי הממכר שבטל המודעא הוי המודעא בטילה כדאיתא בערכין פרק האומר (דף כ"א) ואם אמר לעידי מודעא הוו יודעין שכל קניין שאני עושה לבטל את המודעא ומודעא דמודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים ואין בדעתי להקנות בזה האונס לעולם הרי המכר בטל ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שאמרנו, כן פסק רבינו משה (הלכות מכירה פ"י ה"ח) אבל רבינו שמואל פסק בחזקת הבתים (שם) שכשכפו אותו עד שיבטל המודעא שמועיל אף בגט ביטול המודעא ובכל עניין אפילו שאמר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהיה בטל דאגב אונסיה גמר ומבטל.
עוד אומר שם [ב"ב ע"ז ע"א] האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יכול נותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, לס"ג, אע"ג דכל זמן שלא חזר כותבין כדאמרינן בריש אף על פי (כתובות נ"ה) כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלכי' ביה מכל מקום יכול הוא לחזור בו והוא הדין אפילו לא אמר כתובו וחתמו אי קנו מיניה כותבין שלא (בלני) ברשות דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ') דסתם קניין לכתיבה עומד ולא נקט כתובו וחתומו אלא לאשמועינן דאע"ג דאמר כתובו אי לא קנו מיניה צריך אכתי לאימלוכי ביה בשעת כתיבה ונתינה אע"פ שאין אנו יודעים אם חזר בו ואם תאמר ומאחר שאינו חוזר בשדה מה יפסיד אם כותבין לו שטר דאי במכר איירי משום דלא גבי ממשעבדי הא בלא בשטר נמי גבי ממשעבדי כדאמר בפרק חזקת הבתים (שם מ"ג) המוכר שדיהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה כל שכן שאינו מפסיד כלומר בשטר ויש לומר בין במכר בין במתנה איכא קלא בשטר טפי מבעדים וזילי נכסיה טפי וגם יראים מלהלוות לו כשמכר או כשנתן שנתמעט שעבוד קרקעותיו ומכל מקום נראה דבמכר יכול לוקח לחזור בו אם לא יכתוב לו השטר דיכול לומר אדעתא דשטרא זבני מינך ור"ת מפרש דבקפידא מועטת יכול להיות נמנע כדאשכחן בפרק אלמנה (כתובות דף צ"ט) דאם אמר לשלוחו למכור שדה לאחד ומכר לשנים דמצי אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עילואי דזילי נכסיה בכך שסבורין העולם ששטר מלוה היא ודחוק הוא ומחוייב עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין. אמר לא תזכו לו בשדה עד שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד המקבל מתנה.
<h2>דף מ:</h2>
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח את דמי המקח אפילו תלאוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר והקנה ואע"פ שלא לקח הדמים בפניו כדאי' פרק חזקת הבתים (דף מ"ח), לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור ואמר לשנים עדים דעו שזה הממכר שאני מוכר לפלוני מפני שאני אנוס בטל ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותו מידו ומחזיר הדמים. צריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אונס ודאי ולא שיסמכו על פיו וכל מודעא שאין כתוב בה ואנן עדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינו מודעא.
בפרק חזקת הבתים הנותן מתנה בין בריא בין חולי צריך שתהיה גלויה ומפורסמת אמר לעדים כתבו (בסתם) בסתר ותנו לו אינו כלום מערים הוא כדי לאבד ממון אחרים שחוזר וימכור מה שנתן לזה לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בה וכן אמר לנא כתובו בשוקא וחתמוה בברא מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא באילו עניינא חוששין לה שמא מוסתרת היא ולא זכה המקבל כרב אשי (דף מ"א) דאמר חיישינן לסתמא פירש רשב"ם ומגבא לא מגבינן ואי מגבינן לא מהדרינן עובדא דספיקא היא והיכא דקיימא ארעא תיקום, ואפילו לא אמר להם אלא כתובו סתם שטר מתנה מסתמא כמו שתקנו חכמים קאמר ומתנה טמירתא לא הוי מודעא לחבירתה אפילו סתמא, עכ"ל תו' (דף מ' ד"ה איכא). מעשה באחד שרצה לישא אשה ואמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב כל נכסיך לי אתא שמעון בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקם אמר לעדים לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי מתנה ואחר כתב לה כל נכסיו ונשאה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו לא הבן קנה ולא האשה קנתה שהרי גילה בדעתו במתנה הראשונה אע"פ שהיא בטילה מפני שהיא מוסתרת, וכן כיוצא בעניין אילו.
<h2>דף מא.</h2>
פסק רב היי גאון (הובא ברי"ף פרק חזקת הבתים בסוף סימן קע"ד) כי ש"מ שצוה ואמר אל תגלו מתנה זו לשום אדם עד לאחר מותי הרי זו מתנה קיימת ואין המתנה מסותרת שבשעה שתקנם שהוא אחר מותו הוא גלו אותה אבל אמר כתובו סתם אין חוששין שמא מסותרת היא.
אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ו) המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף אחר שבאו הפירות לעולם ואם שמט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו, לס"ג, פ"ה דמחיל גביה ומחילה בטעות הויא מחילה כגון הכא גבי זביני ור"ת פירש (שם ד"ה התם) דאין זה מחילה בטעות דאפילו יודע שיכול לחזור לא היה חוזר משום דניחא ליה דלקום בהמנותיה וגמר ומקני אבל בכל מקום מחילה בטעות לא הוי מחילה וריצב"א פירש דבכל מקום מחילה בטעות הוי מחילה בזביני וההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"א) גבי ההוא דנפל גודא ביני וביני אזל הדר גודא בארעא דחברי ורב נחמן איירי התם ופריך והא מחילה בטעות הויא ולא הויא מחילה שבשעה שסייע לו להחזיר הגודא לא היה יודע שהיו אבני הגודא בתוך ארעא וכן ההיא דסוף פרק קמא דגיטין (דף י"ד) דקניין בטעות חוזר וגם ההיא דשומא בטעות חוזר דפרק המפקיד (ב"מ ל"ה) כו' לא ידע דמחיל ולכך לא הויא מחילה אבל הכא גבי פירות דקל יודע שפיר שהיה אוכל פירות ומחיל, והקדוש תירץ דבכל מקום מחילה בטעות הויא מחילה בדבר שאינו בעין כי הכא שאין הפירות בעין דלא חזר בה עדיין אע"ג דחזר בו מכאן ואילך מהדר הפירות אבל דפרק חזקת הבתים ודגיטין הקרקע והמעות בעין, עכ"ל התו' פרק איזהו נשך (שם), וכל החוזר משניהם אינו חייב לקבל מי שפרע והלכתא כרב נחמן בדיני.
<h2>דף מב:</h2>
שיתוף ממון. בממון קרוי שיתוף בין שיתעסקו שניהם בממון בין שיתעסק האחד לבדו ואם פחתו והותירו השכר לאמצע ויש להם להתנות בשכר ובהפסיד בכל מה שירצו ואם יטעון השותף מאורע שאירע בממון השיתוף הרי דינו כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסין דאמר שמואל בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ב) השותפין נעשו שומר שכר זה לזה. ודין שומר שכר חיובו ופטורו מפורשין בהלכות שכירות ובהלכות שאלה ופקדון (פרק ד' ועיין ברמב"ם הלכות שלוחין ושותפין פ"ד).
<h2>דף מג.</h2>
אלמנה שנתנה ספר תורה לקהל שלה ואחר כך מתה ושאלו היורשים הספר תורה אין הקהל נאמנים לומר שנתנה להם כי הם נוגעים בדבר ור"י פירש דדין הוא כיון שהקהל מוחזקין בדבר שיהיו נאמנים לכל דבר, עכ"ל תו'.
<h2>דף מד:</h2>
ועוד תקנו הגאונים שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות קרקע בחצרי ואע"פ שאין לו קרקע ופירשו הקדמונים שאין לך אדם שלא יהיו לו ד' אמות בארץ ישראל ואין נכון זה הטעם שהרי אותו חלק אינו ברשותו ומפרש ר"ת (ב"ב דף מ"ד תו' ד"ה דלא) שדבר זה מועיל מטעם הודאת בעל דין כמאה עדים דמו והרי הודה שיש לו קרקע ואין לחוש למחזי כשיקרא כדמשמע בפרק מי שמת (שם דף קמ"ט) שכיון שהודה איסור גיורא שהמעות שהפקיד לרבא שהם של רב מרי בנו הוצרך רבא ליתנן לרב מרי אע"פ שהיה משקר וגם טעם זה אינו הגון למבין, וכתב רבינו משה על זה (הלכות שלוחין ושותפין פ"ג ה"ז) כי הגאונים עצמן שתקנו תקנה זו כתבו על זה שאין אומר יקוב הדין את ההר ואינה אלא לאיים הנתבע ואם רצה (לשאל) [לדון] בהרשאה וליתן נפטר לפי שאין זה פחותה משליח שעשאו בעדים שהזכרנו לעיל אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ולא להשביעו עד שיבא בעל דינו, ובמלוה על פה שכפר בו לא תקנו שיכתוב עליה הרשאה.
מסקינן בפרק הזהב (חזקת הבתים דף מ"ד) המוכר קרקע לחברו והתנה עמו שלא יהיה עליו אחריות ר"י פסק כרב פפא דחולק על רב זביד ואומר דנמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואינו מכר כלל מאחר שהנגזל טורף קרן ופירות אבל בבעל חוב שאינו טורף פירות כל זמן שלא טרפה נחשב המכר מכר וכן מוכיח פרק קמא דב"מ (דף ט"ו) גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה שנחלקו שם רב ושמואל (ואו' שהפקדון מכר) [ואמרו שהמעות פקדון] או מתנה ואם כן מדבר שלא באחריות מכלל דדומיא דהכי בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות מן המוכר ורבינו משה [פסק] (הלכות מכירה פרק י"ט ה"ח) כרב זביד שאין המוכר חייב כלום אפילו נודע ודאי שזו היא גזולה ויצאת מיד הלוקח ואין צריך לומר אם בא בעל חוב שאינו מחזיר לו כלום שכל תנאי שבממון תנאו קיים.
<h2>דף מה.</h2>
בפרק שבועת העדות (שבועות ל"א) אמר שמואל ואשר לא עשה טוב בעמיו (יחזקאל י"ח) זה הלוקח דבר שיש בה עוררין, וכן מן הדין אסור למכור לחבירו קרקע או מטלטלין ויש בהן דין עד שיודיעו שאע"פ שאחריותו עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו וירד לדין ויהיה נתבע מאחרים. פסק רבא פרק קמא דב"מ (דף ט"ו) אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ואם הוציאו המקח מיד הלוקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן מן המוכר אע"פ שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם אפילו מכר קרקע בשטר ולא הזכיר בו אחריות הרי זה באחריותו במה דברים אמורים כשהוציא המקח מיד הלוקח בבית דין של ישראל כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובין או גזולין או שהיתה הקרקע גזולה או שבא בעל חוב של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בבית דין של ישראל אבל אם גוי הוא שהוציא המקח מיד הלוקח בין בדין מלך בין בערכאות שלהם אין המוכר חייב באחריותו, כך פסק אמימר פרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה), לשון ס"ג.
<h2>דף מז:</h2>
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח את דמי המקח אפילו תלאוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר והקנה ואע"פ שלא לקח הדמים בפניו כדאי' פרק חזקת הבתים (דף מ"ח), לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור ואמר לשנים עדים דעו שזה הממכר שאני מוכר לפלוני מפני שאני אנוס בטל ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותו מידו ומחזיר הדמים. צריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אונס ודאי ולא שיסמכו על פיו וכל מודעא שאין כתוב בה ואנן עדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינו מודעא.
<h2>דף מח.</h2>
ואמר רבא אמר רב נחמן (ב"מ מ') מודעא בפני שנים עדים ואין צריך לומר כתובו, אמר רבא (שם) לא כתבינן מודעא בפני שנים למקח וממכר וכן פסק ר"י (שם ד"ה מחאה) אבל רבינו שמואל פסק שם שאין הלכה כמותו אלא ככל שאר אמוראים דסברי דכתבינן, במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי מתנה בטילה שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן שהרי אם אינו רוצה בכל לבו להקנות לא קנה המקבל מתנה והמחילה, עידי המודעא יש להם לחתום הם עצמם באותו הממכר שנמסרה להם המודעא עליו ואין בכך כלום, העידו עליו עידי הממכר שבטל המודעא הוי המודעא בטילה כדאיתא בערכין פרק האומר (דף כ"א) ואם אמר לעידי מודעא הוו יודעין שכל קניין שאני עושה לבטל את המודעא ומודעא דמודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים ואין בדעתי להקנות בזה האונס לעולם הרי המכר בטל ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שאמרנו, כן פסק רבינו משה (הלכות מכירה פ"י ה"ח) אבל רבינו שמואל פסק בחזקת הבתים (שם) שכשכפו אותו עד שיבטל המודעא שמועיל אף בגט ביטול המודעא ובכל עניין אפילו שאמר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהיה בטל דאגב אונסיה גמר ומבטל.
<h2>דף מט:</h2>
האשה שמכרה או שנתנה נכסי הצאן ברזל לבעלה לא קנה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ויש לה להחזיר ולהוציא מידו.
<h2>דף נא:</h2>
הנותן לעבד או לאשה מתנה קנה הבעל והאדון אלא שהאדון קונה הגוף והבעל קונה הפירות כדאיתא בחזקת הבתים (ב"ב נ"א), לס"ג. דקדק הר"י דאע"ג דקמשוי הכא תלמודא אשה לעבד מ"מ אינם שוים מכל דיניהם דאילו אם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה האשה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת הבתים (דף נ"א) ואילו נתן מתנה לעבדו לא קנה העבד כלל, עוד אינם שוים מדין אחר שהרי אם נתנו לו אחרים מתנה סתמא יזכה בו רבו בין בגוף המתנה בין בפירות ולגבי אשה היכא (אתנו) [דנתנו] לה אחרים מתנה הבעל אוכל הפירות והגוף לאשה כדין נכסי מלוג וכן משמע בירושלמי פרק מציאת האשה (כתובות פ"ו ה"א) דקאמר מפני מה אמרו מציאת אשה לבעלה מפני שמא תגנוב זהובים ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך לומר מתנה כלומר יכולה לומר נתונים הם לי במתנה ומשני מתנה יש לה קול ואי אומרת דמתנה הרי כולה לבעל מה היתה מרוחת לומר כן והלא הבעל קונה הכל אם כך הרבה חילוקין יש בין אשה לעבד, עכ"ל תו' פרק קמא דקידושין (דף כ"ג ד"ה ורבי אלעזר).
הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה בעל כן אמר ר' אלעזר פרק קמא דקידושין (שם), לס"ג כדאיתא התם אמר רב ששת דכ"ע לא פליגי דאין קניין לעבד בלא רבו ואין קניין לאשה בלא בעלה — פ"ה אי יהבי להו סתמא והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחד מנה ואמר לו על מנת שאין לרבו רשות בו ר' מאיר סבר דכי אמר ליה הכי קני עבד וקני רביה וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ליה ורבנן סברי כיון דאמר ליה על מנת אהני ליה תנאיה ור' אלעזר אמר כל כי האי גוונא כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רביה והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחד מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחרות דר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קני עבד וקני רביה כי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי הא לא מקנו ליה דאמר ליה על מנת שתצא בו לחרות, עכ"ל התלמוד שם. אבל הנותן מתנה לאשה ולעבד והתנה הנותן בגופו של מתנה שתהיה לכך וכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר הרי המעות האלו נתונין לך על מנת שתאכלי בהן ותשתי בהן או ע"מ שתלבשי בהן לא קנה הבעל וכן לעבד ע"מ שתאכל או תשתה בהן או על מנת שתצא בהן לחרות לא קנה האדון וכן כל כיוצא כזה. ר"ת ורבי משה (הלכות זכיה ומתנה פ"ג הי"ג) פוסקין כר' אלעזר (קידושין כ"ג) כאשר בארנו אבל רבינו שמואל פוסק כרב ששת שחולק עליו ואומר שלרבנן כשנתנו לעבד או לאשה על מנת שאין לאדון או לבעל רשות בהן שמועיל וכן מוכחה סוגיית התלמוד בכל מקום וכן ר"י (שם תוד"ה ורבי אלעזר) פוסק כרב ששת.
<h2>דף נב:</h2>
כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו מתנה כיון שנעל או גדר או פרץ בכל שהוא והוא שיועיל במעשיו קנה במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני אחר כך אם החזיק קנה ואע"פ שאינו בפני בעלים (ב"ב דף נ"ב). גרסינן בפרק [הפרה] (ב"ק דף נ"ב) המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקני וכשהחזיק קנה. נעל כיצד כגון שמוכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כדאמרינן בההיא גיטין (דף ע"ז) תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין בו אלא בדוחק הרי הועיל וקנה וכן פרץ כל שהו קנה שהיו נכנסים שם בדוחק והרחיב הפירצה עד שהיו נכנסים בריוח הרי זה הועיל לו וקנה כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג). גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ח') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות יצא עליו עוררין עד שלא החזיק בה אפילו נתן המעות מותר לחזור בו ואפילו (אונס) [עונש] מי שפרע אין כאן שירא הוא להפסיד ואינו חוזר מפני יוקרא וזולא, לשון ס"ג (פיר') [פיר"ת] דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב שטר ולא כתב שטר, עכ"ל (כתובות צ"ג תוד"ה עד), משהחזיק בה חזקה גמורה אע"פ שלא נתן המעות ולא כתב את השטר אינו יכול לחזור בו, ומאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי פי' מתקן גבולי השדה ומגביהן ותיקון זה היה רגיל בימיהם ומשמעינן שהוא חזקה גמורה כאלו נעל וגדר כל זה פירש ר"י (שם), לס"ג. וריב"ם פירש מדבר בנתן המעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותה ולא תקן גבולי השדה שיכול לחזור בה אם יבא שם שום ערעור.
<h2>דף נג:</h2>
הגר שמת ואין לו יורשין ונכסיו הפקר ושדה שמכרה הגוי לישראל ועדין לא החזיק בה כולן דינם שוה כל המחזיק בהן כדרך מדרכי החזקה שבהלכות (אבידה) [מכירה] מבואר קנה חוץ מאכילת פירות כיצד הלוקח קרקע מחבירו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה אבל בנכסי הגר או בנכסי הפקר אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או אם יעבוד עבודה באילן. ויש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה לוקח עדין ואם [החזיק באחד] מהן בנכסי הגר או בהפקר וכיוצא כאילו קנה כיצד הלוקח פלטרים גדולים בנויין בנכסי הגר ובא [וסייד] בהן סיוד אחד או כיור אחד כייר כמו אמה או יותר כנגד הפתח קנה. הצר צורה בנכסי הגר קנה, המציע מצעות בנכסי הגר קנה וכן הרבה כדאיתא בחזקת הבתים (דף נ"ג).
<h2>דף נד.</h2>
בפרק קמא דקידושין (דף כ"ז) תניא המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן פ"ה (שם ד"ה בד"א) דקני בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה (כשנתן), במה דברים אמורים כשנתן דמי כולן לס"ג, ואם תאמר אם כן בלא חזקה קנאם מטעם הכסף שמסר ויש לומר דמיירי באתרא דלא קנו בכספא, עוד יש לומר דבמתנה מיהא קנה כולן בחזקת אחת בלא כסף, מפי' הר"מ, ורבי שמואל מאיבר"א פירש דמיירי כגון שהמוכר חייב ללוקח מעות בשכבר והשתא ניחא דבאותן מעות לא היה קונה הקרקע אם לא מטעם החזקה כי היכי דאינו יכול לקדש בו האשה דהמקדש במלוה אינה מקודשת כך אינו יכול לקנות בם קרקע ובהא יפה כח החזקה שקונה כולן כיון שהחזיק באחת מהן ובלבד שיהא חייב לו מעות כנגד כל שדותיו, עכ"ל התוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז ד"ה במה), והא דאמר שמואל פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד) דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד הני מילי בנכסי הגר דהפקר אבל הכא דדעת אחרת מקנה אותן קנה הכל ובחולסית (ובמעילה) [ובמצולה] איכא ב' לשונות פרק הבית [ב"ב ס"ז ע"א] אם החזיק באחד מהן אם קנה את חברו אם לאו משום דלא שוו תשמשתייהו. הא דאמר פרק חזקת הבתים (דף נ"ג) דמצר מפסיק היינו דוקא בנכסי הגר או במכר היכא דלא נתן דמי כולן, עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין (עיין ב"ב נ"ג תוד"ה אותה) אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, לס"ג. נראה לר' דאם אמר לו בהדיא קנה כולם בחזקה של זו אע"פ שלא נתן דמי כולן קנה כמו שקונה במתנה דלא מיחסר נתינת דמים, עכ"ל שנ"ץ.
<h2>דף נד:</h2>
גוי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר לפיכך ישראל שלקח שדה מגוי ונתן דמים וקודם שהחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון ונותן לראשון הדמים כדאיתא פרק חזקת הבתים במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין אותו מלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שיכתוב או הנותן דמים וכיוצא כדברים אילו עושין כפי משפט המלך דדינא דמלכותא דינא.
<h2>דף נה.</h2>
בפרק חזקת הבתים (דף נ"ה) אדם בטל ונקרא בתלמוד פרדכת מסייע בעול בני העיר אם הצילוהו בני העיר אע"פ שאינו מרויח כלום ומתוך פירוש הקונטרס משמע שאינו מסייע בני העיר כמה שהרוחו אלא קצת מסייעו אבל שכחוהו גבאי המלך לכותבו באנדסכי שלהם סייעתא דשמיא היא.
<h2>דף נז.</h2>
הגר שמת ואין לו יורשין ונכסיו הפקר ושדה שמכרה הגוי לישראל ועדין לא החזיק בה כולן דינם שוה כל המחזיק בהן כדרך מדרכי החזקה שבהלכות (אבידה) [מכירה] מבואר קנה חוץ מאכילת פירות כיצד הלוקח קרקע מחבירו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה אבל בנכסי הגר או בנכסי הפקר אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או אם יעבוד עבודה באילן. ויש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה לוקח עדין ואם [החזיק באחד] מהן בנכסי הגר או בהפקר וכיוצא כאילו קנה כיצד הלוקח פלטרים גדולים בנויין בנכסי הגר ובא [וסייד] בהן סיוד אחד או כיור אחד כייר כמו אמה או יותר כנגד הפתח קנה. הצר צורה בנכסי הגר קנה, המציע מצעות בנכסי הגר קנה וכן הרבה כדאיתא בחזקת הבתים (דף נ"ג).
<h2>דף נז:</h2>
אחד מן השותפין שבקש להעמיד בהמה לחצר או ריחים או לגדל בה תרנגולים חברו מעכב וכן כל שאר דברים שאין דרך אנשי המקום לעשות בחצרותיהן בכולן השותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכבוסה מפני שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר. אחד (מן) חצר השותפין ואחד מבוי שאינו מפולש כל בני מבוי מעכבין זה את זה שלא להשתמש במבוי אלא בדברים שדרך בני המדינה לשמש במבואות.
<h2>דף נח:</h2>
הרוצה להוציא צינור לחצר חברו כדי שיקלחו שם מים בעל החצר מעכב עליו ואם לא מיחה בו החזיק בצינור רצה אחר כך בעל הגג [לסתור הצנור בעל החצר מעכב עליו כשם שהחזיק בעל הגג] לשפוך מימיו לחצר חברו כך החזיק בעל החצר שיהא מי גגו של חברו בא אצלו ברשותו.
<h2>דף נט.</h2>
מסקינן בפרק ג' הרי שפתח חלון לחצר חברו ומחלו בעל החצר או שגילה בדעתו שרוצה כגון שבא וסייע לו הרי זה החזיק בחלון ולא יכול זה אחר כן לערער עליה ולסתום, וכיצד דינה של חלון זה שהניח לפותחה אם ראשו של אדם יכול ליכנס בה או שהיתה למטה מד' אמות אע"פ שאין ראשו נכנסת בה אין בעל החצר יכול לבנות כנגדה אלא אם כן הרחיק ד' אמות כמו שבארנו, היתה חלון קטנה שאין ראש האדם נכנסת בה והיתה למעלה מד' אמות בעל החצר יכול לבנות כנגדה ובצידה שהרי טוען ואומר לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיא קטנה וגבוהה אבל שתחזיק עלי עד שתרחיק עלי הבניין לא הנחתי במה דברים אמורים כשפתחה לתשמיש או שיכנס בה הרוח אבל אם פתחה לאורה אפילו היתה קטנה ביותר הואיל והחזיק ולא ערער ה(מ)חזיק [ו]אין בעל החצר יכול לבנות אלא אם כן עשה ההרחקות שאמרנו למעלה שמחל לו על האורה.
<h2>דף נט:</h2>
בפרק ג' מסקינן, המבקש להוציא זיז כל שהו מכותלו על אויר חצר חברו בעל החצר מעכב שהרי מזיקו בראיה בעת שתולה בו ומשתמש בו הוציא הזיז ולא מיחה בו לאלתר בעל החצר הרי החזיק בעל הזיז.
אחד מן השותפין שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חברו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו ואם פתח יסתם וכן לא יפתחו השותפין בחצרו[ת] פתח בית כנגד פתח בית חלון כנגד חלון אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מפני שאומר הריני כאחד מבני רשות הרבים שרואין אותך אעפ"כ לא יפתח אדם חנות כנגד חצר חברו שזה היזק תמיד שהרי בני רשות הרבים עוברים ושבים וזה יושב בחנותו ומביט כל היום בחצר חברו.
אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחר אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו אפילו בנה עליה על גבי ביתו לא יעשה לו פתח בתוך ביתו לחצר לפי שמרבה עליהם את הדרך ונעשה לו (חב) [כמי] שהיה לו שכן אחד ונעשה לו שכנים רבים אבל בונה עליות באמצע גובה ביתו ופותח לו פתח לעליית ביתו ואם רצה לחלק [דרך] לשנים חולק שאין כאן תוספת בניין ופירש רשב"ם שאדם יכול למלאות כל ביתו אכסנאים כיון שאין כאן תוספת בניין, לס"ג והמיימון פסק (הלכות שכנים פ"ה ה"ט) מכאן אתה למד שאחד מן השותפין שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחר יש לחברו לעכב עליו מפני שמרבה (עליהן) [עליו] את הדרך וכן השוכר ביתו לבעל הבית אחר והביא עמו קרוביו ומיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה הרי המשכיר מעכב עליו, עכ"ל תו'.
מי שבא לפתוח חלון בצד חצר חברו בין חלון גדולה בין חלון קטנה בין למעלה בין למטה בעל החצר מעכב עליו שהרי הוא אומר תזיק לי בראיה ואע"פ שהיא גבוה תעלה בסולם ותראה.
<h2>דף ס.</h2>
וכן מי שהיתה חלון מוחזקת לאורה ובא חברו ובנה כנגדה בלא הרחקה או סתמה ושתק בעל החלון אינו יכול לחזור ולערער להרחיק הבניין כיון ששתק מחל.
היה פתח של אחד מן השותפין קטן אינו יכול להרחיבו שהרי שותפו אומר בפתח קטן אני יכול להסתר ממך בשעה שארצה ואיני יכול להסתר ממך בפתח גדול וכן אם היה פתח גדול לא יעשנו שנים שהוא אומר בפתח אחד אני יכול להסתר בשנים איני יכול להסתר, לס"ג.
מסקינן בפרק קמא (דף ז') מי שהיה לו חלונות למטה בכותלו ובא חברו לבנות לפניהם ואמר ליה אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל עצמו למעלה הרי זה מעכב עליו לפי שפתיחת חלונות אחרות תקלקל את הכותל אפילו אמר לו אני אבנה לך כותל חדש [ואשכור לך בית] שתדור בו במקום אחר עד שיבנה אותה יכול לעכב ולומר לו אין אני רוצה שאטרד ממקום למקום לפיכך אם לא היה שם טורח כלל ואינו צריך לפנות אין יכול לעכב עליו וכופין אותו שיהא חברו סותם חלונות שלמטה ועושה לו חלונות למעלה שזו מדת סדום. כללו של דבר כל זה נהנה וזה אינו חסר כופין עליו אבל [בעל החלונות שרוצה לשנות מקום חלונו בין מלמעלה בין מלמטה ואומר אפתח אחרת גדולה או קטנה מזו] בעל החצר מעכב עליו.
<h2>דף סא.</h2>
המוכר דבר שיש לו תשמישין לא מכר תשמישין אלא אם כן פירש כיצד המוכר את הבית לא מכר את היציע שסביבות הבית אע"פ שהיו פתוחות לתוכו במה דברים אמורים כשהיה היציע רחב ד' אמות או יותר אבל פחות מזה הרי זה בכלל הבית וכן העלייה שעל גבי הבית פתוחה לתוכו בארובה במעזיבת הבית הרי היא בכלל הבית. עוד שם שנינו המוכר את הבית לא מכר החדר שלפנים המנו אע"פ שמיצר לו מיצרים החיצונים ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה עשרה טפחים ויש לו רוחב ד' אמות ולא את הבור החפור בקרקע ולא את הדות הבנוי כבור אע"פ שמכר העומק והרום כאשר בארנו.
<h2>דף סא:</h2>
בפרק המוכר בית (דף ס"ט) אומר רב יהודה אמר רב המוכר פרדס לחבירו צריך לכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין ואע"פ שקנה כל אילן אע"פ שלא פירש אותו נוי השטר הוא וכן שם (דף ס"א) אמר אביי המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא הנחתי לפני ממכר זו כלום כדי להסתלק מן הטעות ומן הדינים. עוד אמר שם (דף ס"ג) רב יימר (א"ה, לפנינו איתא רב דימי) המוכר בית לחבירו אע"פ שכתב לו הקניתי לך עמקו ורומו צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד הרקיע שהעומק והרום אינן נקנין בסתם וכיון שהקנהו העומק והרום קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומד שהוא עובי הארץ אבל לא קנה (הרום שהוא האויר) העצים שבעמקים ושבאויר וכיון שכתב(נו) [לו] מן הקרקע התהום עד רום רקיעא קנה הבור והדות שבעובי הקרקע למטה והמחילות שבין המעזיבות למעלה וגג שיש לו עשרה.
<h2>דף סג:</h2>
בפרק המוכר בית (דף ס"ט) אומר רב יהודה אמר רב המוכר פרדס לחבירו צריך לכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין ואע"פ שקנה כל אילן אע"פ שלא פירש אותו נוי השטר הוא וכן שם (דף ס"א) אמר אביי המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא הנחתי לפני ממכר זו כלום כדי להסתלק מן הטעות ומן הדינים. עוד אמר שם (דף ס"ג) רב יימר (א"ה, לפנינו איתא רב דימי) המוכר בית לחבירו אע"פ שכתב לו הקניתי לך עמקו ורומו צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד הרקיע שהעומק והרום אינן נקנין בסתם וכיון שהקנהו העומק והרום קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומד שהוא עובי הארץ אבל לא קנה (הרום שהוא האויר) העצים שבעמקים ושבאויר וכיון שכתב(נו) [לו] מן הקרקע התהום עד רום רקיעא קנה הבור והדות שבעובי הקרקע למטה והמחילות שבין המעזיבות למעלה וגג שיש לו עשרה.
<h2>דף סד.</h2>
וצריך המוכר לקנות לו דרך מן הלוקח כדי ליכנס בה לבור זה או לדות ששייר דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ואם אמר לו מכרתי הבית חוץ מן הבור או מן הדות אינו צריך לקנות לו דרך ונכנס בתוך שדה של מוכר עד הבור וממלא.
<h2>דף סה.</h2>
הלכה כשמואל דאמר (דף ק"ז) האחין שחלקו הרי הן כלקוחות ואין להם דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה פירש ר"י (דף ז' תוד"ה ולא סולמות) שלקח זה בית וזה עליה אין לסמוך בסולם בכותל של זה לעלות לעלייתו ולא חלונות זה על זה לערער על סתימת האורה ומה שאמרנו שצריך להרחיק מנגדו כדי שלא יאפילו מדבר באדם אחר, וגם במחזיק באורה של כמה שנים ולא אמת המים זה על זה שכיון שחלקו ולא נשאר באחד מהם זכות בחלק חברו ויפסיק אמת המים מחלקו וסותם את החלונות אבל שנים שקנו שדה משני אנשים או משני אחים אין לאחד מהם להפסיק אמת המים ולא לשנות דבר מן המקום שהחזיקו בהם המוכרים.
עוד שם שנינו (דף ס"ה) המוכר את הבית מכר את התנור ואת הכירים ואת מלבנות הפתחים ואת הדלת ואת המנעול אבל לא את המפתח ומכר לו את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת ומכר לו את האיצטרובל אבל לא את הסל שהקמח יורד לתוכו שהוא כמו כפיפה של עץ ולא מכר מלבנות כרעי המטה ולא מלבנות החלונות אע"פ שהן מחוברין בטיט מפני שהן לנוי ובזמן שאמר ליה כל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בעניין זה [יש] חלוקים בפרק המוכר (שם ס"ז) אמרינן במוכר חצר ובמוכר בית הבד או מרחץ או עיר או שדה וכל אותם חלוקים במוכר מפני שהיה ללוקח לפרש ולא פירש אין לו אלא אילן אבל הנותן מתנה קנה את כולו בין בשדה בין בבית בין בחצר בין בבית הבד. כללו של דבר הנותן קרקע קנה המקבל כל המחובר לקרקע עד (שיפרע) [שיפרש], וכן האחים שחלקו וזכה אחד מהם בשדה זכה בכולו. המחזיק בנכסי הגר (זכה בשדה) החזיק בכולו והמקדיש את השדה הקדיש את כולו אף מוכר ולוקח אין כל הדברים אילו וכיוצא כאילו אמורים אלא במקום שאין מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך הרי זה מכר וזה עיקר גדול בכל מקום במשא ומתן הולכים אחר לשון בני אדם באותו מקום אחר המנהג.
<h2>דף סז.</h2>
בפרק קמא דקידושין (דף כ"ז) תניא המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן פ"ה (שם ד"ה בד"א) דקני בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה (כשנתן), במה דברים אמורים כשנתן דמי כולן לס"ג, ואם תאמר אם כן בלא חזקה קנאם מטעם הכסף שמסר ויש לומר דמיירי באתרא דלא קנו בכספא, עוד יש לומר דבמתנה מיהא קנה כולן בחזקת אחת בלא כסף, מפי' הר"מ, ורבי שמואל מאיבר"א פירש דמיירי כגון שהמוכר חייב ללוקח מעות בשכבר והשתא ניחא דבאותן מעות לא היה קונה הקרקע אם לא מטעם החזקה כי היכי דאינו יכול לקדש בו האשה דהמקדש במלוה אינה מקודשת כך אינו יכול לקנות בם קרקע ובהא יפה כח החזקה שקונה כולן כיון שהחזיק באחת מהן ובלבד שיהא חייב לו מעות כנגד כל שדותיו, עכ"ל התוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז ד"ה במה), והא דאמר שמואל פרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד) דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד הני מילי בנכסי הגר דהפקר אבל הכא דדעת אחרת מקנה אותן קנה הכל ובחולסית (ובמעילה) [ובמצולה] איכא ב' לשונות פרק הבית [ב"ב ס"ז ע"א] אם החזיק באחד מהן אם קנה את חברו אם לאו משום דלא שוו תשמשתייהו. הא דאמר פרק חזקת הבתים (דף נ"ג) דמצר מפסיק היינו דוקא בנכסי הגר או במכר היכא דלא נתן דמי כולן, עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין (עיין ב"ב נ"ג תוד"ה אותה) אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, לס"ג. נראה לר' דאם אמר לו בהדיא קנה כולם בחזקה של זו אע"פ שלא נתן דמי כולן קנה כמו שקונה במתנה דלא מיחסר נתינת דמים, עכ"ל שנ"ץ.
<h2>דף סט:</h2>
בפרק המוכר בית (דף ס"ט) אומר רב יהודה אמר רב המוכר פרדס לחבירו צריך לכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין ואע"פ שקנה כל אילן אע"פ שלא פירש אותו נוי השטר הוא וכן שם (דף ס"א) אמר אביי המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא הנחתי לפני ממכר זו כלום כדי להסתלק מן הטעות ומן הדינים. עוד אמר שם (דף ס"ג) רב יימר (א"ה, לפנינו איתא רב דימי) המוכר בית לחבירו אע"פ שכתב לו הקניתי לך עמקו ורומו צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד הרקיע שהעומק והרום אינן נקנין בסתם וכיון שהקנהו העומק והרום קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומד שהוא עובי הארץ אבל לא קנה (הרום שהוא האויר) העצים שבעמקים ושבאויר וכיון שכתב(נו) [לו] מן הקרקע התהום עד רום רקיעא קנה הבור והדות שבעובי הקרקע למטה והמחילות שבין המעזיבות למעלה וגג שיש לו עשרה.
<h2>דף ע:</h2>
במקום שמת הלוה ותבע המלוה ממונו מן היורשין ויש ביד המלוה שטר מקוים על העסק הנקרא שטר כיס יש בזה שנים דינים הדין האחד הוא (בממון) [במקום] שהממון בעין ועדין לא נשתמש בו או שקנה בו פרגמטיא ראשונה ועדין היא קיימת ולא החליפה באחרת דין הוא שיטול אותו בעל העסקא ויגבי(ה)נה כדאמר רבא בפרק המקבל (ב"מ דף ק"ד) שלכך נקראת עסק שתהא תמיד מזומנת להתעסק בה ותחשב כקרקע לגבותה מן היתומים ולא כמטלטלין. הדין השני אם נשתנת הפרגמטיא הראשונה ונתחלפה באחרת אין לו לבעל חוב הממון לגבות מן היתומים אלא המחצית שהיא בתורת מלוה אבל המחצית שהיא בתורת פקדון אינו גובה כי שמא אילו היה חברו קיים היה טוען החזרתים לך אע"פ שהשטר ביד המפקיד היה נאמן הנפקד בשבועה במגו דנאנסו ונפטר מלשלם דקיימא לן בפרק המוכר בית (ב"ב דף ע') המפקיד אצל חברו בשטר אין צריך להחזיר לו בשטר אם רצה לישבע לפי' ר"ת (שם ד"ה סוף סוף) או שטוען שאבד באותן דברים שאין חייבין לשלם ועל כן אין רשאים לחייב היתומים במה שהיה יכול אביהם ליפטר ואפילו שבועה לא יעשו כי לא מצינו שבועה ליורשין כי אם לגבות ולא להפטר אבל במחצית המלוה לא היה אביהן יכול להפטר לא בטענת אונס ולא בטענת החזרתיו לך דקיימא לן בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א) המלוה את חברו בשטר צריך לפורעו בעדים ומטעם זה אומר רבא בפרק המוכר את (הספינה) [הבית] (ב"ב דף ע') שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה כאשר בארנו.
<h2>דף עא.</h2>
עוד שם שנינו (דף ס"ה) המוכר את הבית מכר את התנור ואת הכירים ואת מלבנות הפתחים ואת הדלת ואת המנעול אבל לא את המפתח ומכר לו את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת ומכר לו את האיצטרובל אבל לא את הסל שהקמח יורד לתוכו שהוא כמו כפיפה של עץ ולא מכר מלבנות כרעי המטה ולא מלבנות החלונות אע"פ שהן מחוברין בטיט מפני שהן לנוי ובזמן שאמר ליה כל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בעניין זה [יש] חלוקים בפרק המוכר (שם ס"ז) אמרינן במוכר חצר ובמוכר בית הבד או מרחץ או עיר או שדה וכל אותם חלוקים במוכר מפני שהיה ללוקח לפרש ולא פירש אין לו אלא אילן אבל הנותן מתנה קנה את כולו בין בשדה בין בבית בין בחצר בין בבית הבד. כללו של דבר הנותן קרקע קנה המקבל כל המחובר לקרקע עד (שיפרע) [שיפרש], וכן האחים שחלקו וזכה אחד מהם בשדה זכה בכולו. המחזיק בנכסי הגר (זכה בשדה) החזיק בכולו והמקדיש את השדה הקדיש את כולו אף מוכר ולוקח אין כל הדברים אילו וכיוצא כאילו אמורים אלא במקום שאין מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך הרי זה מכר וזה עיקר גדול בכל מקום במשא ומתן הולכים אחר לשון בני אדם באותו מקום אחר המנהג.
<h2>דף עה:</h2>
בפרק הספינה אמר שמואל שהלכה כמותו בדינין שאם אמר ליה המוכר [לך] משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כלה ויוציאנה ממקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זו אלא במשיכה. נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו [וכן המוכר יכול לחזור בו] עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר דבר שאין דרכו להמשך ואין מסירה צריכה מיד ליד אלא שיאמר לו המוכר לך חזק וקני וראיה על זה בפרק הספינה (שם ע"ו), לס"ג (הלכות מקח וממכר מ"ע סי' פ"ב) דאמר שם גבי מסירה כל היכא דאמר ליה [לך] חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני ואי מיד ליד בעינא לא הוה ליה למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני ולא כפי' ר"י ב"ר מאיר דפירש דבעינן מיד ליד (קידושין כ"ה במתני') ולשון הקונטרס משמע כן דפירש הבעלים מוסרים אותה ללוקח באפסר כדתניא לעיל כיצד במסירה אחזה בטלפה, ומיהו במסירה דאותיות אומר ר"י דבעינן מיד ליד דאי באחיזה לבד כמו אחזה בטלפה לא עדיף מכל שאר מטלטלין דאין ניקנין אלא במשיכה או בהגבהה ואם היה רוצה לקנות הקלף של שטר לצור על פי צלוחיתו לא היה נקנה במסירה אלא במשיכה כשאר מטלטלין ואפילו הגבהה נמי היה צריך כדאמר בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ו) דדברים שדרכן להגביה אין ניקנין אלא בהגבהה כל שכן שעבוד השטר אין (יקנה) [נקנה] במסירה ועוד ראיה מפרק מי שמת (שם קנ"א) אמיה דרב עמרם שכיבא ושבקא מלוגא דשטרות ואמרה הני לעמרם בני אתו לקמיה דרב נחמן אמרו ליה והא לא משך והשתא מאי שנא דבכל דוכתא מזכיר מסירה גבי אותיות והתם נקט משיכה אלא פשיטא דמשיכה בעינן ולשון מסירה הנזכר בכל מקום גבי אותיות משום דבעינן מסירה מיד ליד ומה שנזכר בכל מקום מסירה גבי אותיות לומר דדוקא במקום שחבירו מקנה לו לאפוקי שטר דהפקר שאם החזיק בו לא קנה החוב על ידו דמאן מסר ליה דליקני, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין. וכיון שהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן לו את הדמים, מתוך שמועה זו אתה למד שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו יאמר לו הלוקח תן לי את מקחי או החזיר לי את מעותי ואע"פ שיש שם עדים שאבד באונס ולא היה כח בו להציל ולא נתרשל בדבר הרי זה מחזיר לו הדמים ואם אמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה חייב לשלם כי אפילו לא יהיה עליהם [אלא] כשומר [חנם] כספים אין שמירה אלא בקרקע, עכ"ל ס"ג (שם), ועוד יש לומר דלר' יוחנן אע"ג דלא קני אלא במשיכה כיון דדבר תורה מעות קונות אלים בהן טפי שיכול להוציאם ונעשה שואל עליהם וחייב באונסין כיון שיכול להוציאם, עכ"ל התו' בפרק הזהב. לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא אם תיפול דליקה טרח ומציל ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו כר' שמעון (ב"מ מ"ט) ובירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) פסק כמותו וכן השוכר את המקום שאותן מטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור כו כמו ששנינו פרק הספינה (ב"ב פ"ד).
כיצד קונין בהמה במשיכה אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה שקנה אלא אפילו קרא לה ובאת או שהכישה במקל ורצתה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה והוא שימשוך בפני הבעלים אבל משך שלא בפני הבעלים עד שיאמר לו קודם שימשוך לך משוך וקני.
<h2>דף עו:</h2>
בדין הגבהה פירש רש"י (קידושין דף כ"ו ד"ה אי נמי) שצריך שיגביה ידיו ג' טפחים מתורת לבוד ור"ת פירש (שם ד"ה אי נמי) דסגי בהגבהה טפח כמו שמצינו בשיתוף מבואות דרבנן, אומר ר"ת (ב"מ מ"ח ד"ה נתנה) דהלכה כר' יוחנן. בפרק אחרון דע"ז (דף ע"ב) מסקינן משיכה בגוי קונה ובפרק הספינה (ב"ב ע"ו) מוכיח שהואיל דספינה אי אפשר להגביה ויש טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוה משיכה אלא נקנת במסירה וכן כל כיוצא בזה ומה ששנינו בפרק קמא דקידושין (דף כ"ה) בהמה גסה נקנית במסירה אף במסירה קאמר וכל שכן במשיכה והנהגה בבהמה היא המשיכה וקניין משיכה במקום שיכול להיות טוב הוא מקניין מסירה ולא תועיל המסירה.
הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה, עכ"ל ס"ג, כדתניא וחכמים אומרים זה וזה ניקנין במשיכה ונראה לר"י (קידושין כ"ה ע"ב ד"ה בהמה) דלעולם עדיפא משיכה ממסירה ורוצה לומר דוקא במשיכה ולא מסירה וכן סובר רשב"ם (שם בא"ד) דמשיכה חשובה ממסירה דפירש בפרק המוכר הספינה (ב"ב ע"ו) אביי ורבא דאמרו תרויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינו] של שניהם משיכה קונה בסימטא, מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינו] של שני[הם] (שותפין) משום דלא אפשר התם במשיכה ואין משיכה אלא כשמושך לרשותו והאי לאו רשות דיליה. משיכה קונה בסימטא דשפיר הוי רשותו להניח שם מה [ש]הוא צריך מה שאין כן ברשות הרבים וכיון דאפשר במשיכה שהוא קניין חשוב לאו אורח ארעא למקני במסירה שהוא קנין גרוע ועוד שאם יש דבר שקניינו במסירה ולא במשיכה למה לא תועיל לו מסירה בסימטא לפי טעמו של רשב"ם כיון שאי אפשר לקנות במשיכה וגם בשערי דרב היי גאון מצא ר"י כן דעדיף ליה קניין משיכה ממסירה ור"ת מפרש דמסירה עדיפא ממשיכה כפי' הקו' ואין נראה לר"י כדפרשתי, עוד פירש ר"ת דמסירה קונה ברשות הרבים שאין ראוי למשיכה וכל שכן בסימטא דמסירה חשובה ממשיכה ואין נראה לר"י ורבינו חיים כהן פירש דודאי מסירה אינה קונה בסימטא ולא מטעמא דרשב"ם אלא משום דסימטא רשות של יחידאה והקודם בו זכה בו וסתמא דמילתא המוכר קודם והביא בהמתו שם קודם [שיבא] הלוקח ואם כן הוי מקום בהמתו כחצירו ואין מסירה מהני ברשות מוכר ואע"ג דמשיכא קניא שם שהלוקח עוקר הבהמה ממקומו הראשון דהיינו רשות מוכר ומייתי לה במקום אחר, עכ"ל התו' פ"ק דקידושין (שם), אע"פ שאפשר להגביה אותו לא הוצרכו הגבהה ואם הגביה קנה והגבהה קונה מכל מקום אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא — פ"ה סימטא זוית שאצל רשות הרבים ואינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד עכ"ל. — או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינו של שניהם.
<h2>דף עז.</h2>
גרסינן פרק הספינה ובשערי רב היי אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה, לס"ג, וכן גר' ר"ת וה"ג ור"ח (שם תוד"ה אמר) ולא כספרים דגר' בפרק הספינה הלכתא אותיות נקנות במסירה אלא אין אותיות גרסינן, עכ"ה בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ז ד"ה דכו"ע), מאי טעמא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניא הלכך המוכר שטר חוב לחבירו או (כתבו) [נתנו] לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידיה שלא מכר אלא הראיה ואין (הלואה) [הראיה] בתפיסה ביד ולא יקנה באמירת לך חזק וקני כדרך שאר מסירות ואומר שם (ב"ב ע"ו) שלא יקנה עד שיכתוב לו המקנה קנה השטר הפלוני איהו וכל השיעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שקנה בכתיבה ובמסירה. קניין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף [הדבר] הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פ"ו) המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו ואפילו יורש מוחל עכ"ל ס"ג, ואם תאמר האיך יכול למחול כיון שהמכירה מכירה ופירש הר"ר אליעזר בספר צפנת פענח דלהכי יכול למחול לפי שאינו מסולק לגמרי שהרי היה יכול לומר אישתבע לי דלא פרעתיך מקודם שמכרה המלוה ועכשיו כמו [כן] שמכרו ובא הקונה השטר ושואל ללוה החוב ויכול הלוה לומר פרעתיו ועתה צריך קונה השטר להביא המלוה לפני הלוה כדי שישבע שלא פרעו זה מעולם ואם כן המלוה אע"פ שמכרו אינו מסולק לגמרי ולהכי יכול למחול דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, עכ"ל שנ"ץ בפרק האיש מקדש. ומודה שמואל (כתובות פ"ה) שהאשה שהכניסה לבעל שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו.
עוד אומר שם [ב"ב ע"ז ע"א] האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יכול נותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, לס"ג, אע"ג דכל זמן שלא חזר כותבין כדאמרינן בריש אף על פי (כתובות נ"ה) כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלכי' ביה מכל מקום יכול הוא לחזור בו והוא הדין אפילו לא אמר כתובו וחתמו אי קנו מיניה כותבין שלא (בלני) ברשות דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ') דסתם קניין לכתיבה עומד ולא נקט כתובו וחתומו אלא לאשמועינן דאע"ג דאמר כתובו אי לא קנו מיניה צריך אכתי לאימלוכי ביה בשעת כתיבה ונתינה אע"פ שאין אנו יודעים אם חזר בו ואם תאמר ומאחר שאינו חוזר בשדה מה יפסיד אם כותבין לו שטר דאי במכר איירי משום דלא גבי ממשעבדי הא בלא בשטר נמי גבי ממשעבדי כדאמר בפרק חזקת הבתים (שם מ"ג) המוכר שדיהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה כל שכן שאינו מפסיד כלומר בשטר ויש לומר בין במכר בין במתנה איכא קלא בשטר טפי מבעדים וזילי נכסיה טפי וגם יראים מלהלוות לו כשמכר או כשנתן שנתמעט שעבוד קרקעותיו ומכל מקום נראה דבמכר יכול לוקח לחזור בו אם לא יכתוב לו השטר דיכול לומר אדעתא דשטרא זבני מינך ור"ת מפרש דבקפידא מועטת יכול להיות נמנע כדאשכחן בפרק אלמנה (כתובות דף צ"ט) דאם אמר לשלוחו למכור שדה לאחד ומכר לשנים דמצי אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עילואי דזילי נכסיה בכך שסבורין העולם ששטר מלוה היא ודחוק הוא ומחוייב עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין. אמר לא תזכו לו בשדה עד שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד המקבל מתנה.
<h2>דף עז:</h2>
המקנה קרקע כל שהו והקנה לו על גבי[ו] שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה ונראה לרבינו משה (הלכות מכירה פ"ו הי"ד) שגם זה יכול למחול אחר שמקנהו וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא כדאיתא בקידושין (דף כ"ז) ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"א) ונראה לר"י בעניין שאמר לו אגב, לס"ג (עיין ב"ב ע"ז תוד"ה נקנה), דאמר רב הונא (קידושין כ"ז) ג' שטרות הן תרי הא דאמרן זכו בשדה זו לפלוני — פ"ה החזיקו בו לצרכו — וכתבו לו את השטר — פ"ה לראיה — חוזר בשטר — פ"ה אם אמר אין רצוני שתהא לו ראיה בידו — ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו השטר חוזר בין בשטר בין בשדה ואידך אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר (ללוה) [למוכר] אע"פ שאין (מלוה) [לוקח] עמו כיון שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא — פ"ה כגון דאמר ליה קנה קרקע (שחזקה) [בחזקה] [והשטר] עמה, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף כ"ו).
המטבע אין לו דרך שיזכה כל מי שאינו ברשותו אלא על גבי קרקע כגון שיקנה קרקע ועל גבה מעות או שישכור את מקום המעות כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקניין [קנה] המעות, לס"ג ומתנה אלימתא היא דנכסין שאין להם אחריות ניקנין עם נכסין שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה כדנפקא לן בקידושין (דף כ"ו) דכתיב (דה"י ב' כ"א) ויתן להם אביהם מתנות רבות (ולמגרעת) [ומגדנות] עם ערים בצורות אשר ביהודה ולכך כותבין בשטר אקנייתא ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי משום מטבע דקני ליה לההיא קרקע באחריות השטר ואע"ג דלא קנו מניה משום דקרקע נקנית בשטר ואגב קרקע קני ליה למטבע אבל לגבי מטלטלי הכי נמי דקני משום חליפין ומה שכותבין בכל שטרות אגב קרקע אפילו הן לקנות מטלטלין לרוחא דמילתא, עכ"ל ריב"ן. בפרק הזהב תו' או' ר"י דקניין אגב [קרקע] אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא, עכ"ל שנ"ץ פ"ק דקידושין. כתב רבינו משה (הלכות מכירה פ"ו ה"ז) והוא שיהיו אותו המעות קיימין כגון שהיו מופקדים במקום אחר אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקעות ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון נראה לי שלא קנה החוב.
מי שהיה לו מעות (או) פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח אחר להביאו אין הקניין מידו מועיל שאין המטבע נעשה חליפין אלא כיצד הוא עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבן כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציא כך המסקנה בהגוזל בתרא (דף ק"ד).
ראובן הניח ליטרא פשיטא ביד שמעון במלוה או בפקדון והקנה אותו ללוי בקניין סודר לא קנה לוי המעות דאין מעות נקנין בחליפין אלא אגב קרקע כרב פפא דאקניה לרב שמואל אגב אסיפא דבית' אבל כסף בלא מטבע נקנה בחליפין דאיקרי פירות ואם ראובן הקנה בקניין סודר ללוי לתת לו ליטרא פשיטא קנה וחייב ראובן דהא שעבד נפשיה בקניין סודר לתת לו וכדתניא (ב"מ צ"ד) מתנה שומר חינם להיות כשואל ואומרים במאי בדברים, עכ"ל תו' ר' אליעזר בר נתן.
<h2>דף עט:</h2>
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדי מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך מה שהוליד בהמה זו תנו לפלוני לא קנו כלום וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ואומר אדם שנדר לחבירו את בנו למולו או להיות בעל ברית שצריך לקיימו אע"ג דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן הואיל שהוא מנהג של בני אדם שנודרין בניהם זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין גם בכאן יש לקיים כדאמר בב"מ (דף ע"ד) האי שטוותא קני פי' רושם של חביות ובאתרא דקנו ממש קניא כלומר האי שטוותא הואיל שהוא מנהג אף כאן הואיל ומנהג כמו שפירשתי צריך לקיים — הגה"ה, מורי רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעוברת אינה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולא דמי לשטוותא דהתם הוי כדבר שבא לעולם ואתא המנהג להחשיב כאילו היה קניין גמור אבל בדבר שלא מועיל הקניין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג, לשון התשב"ץ (הגהות סי' שצ"ח).
<h2>דף פ:</h2>
בפרק הספינה תנו רבנן הקונה את האילן מחבירו לקוץ מניח מן האילן סמוך לארץ שתי גרופיות וקוצץ לקח בתולת שקמה מגביה ג' טפחים ושדה אילנות טפח וקוצץ בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה בדקלים ובארזים חופר (ומסרם) [ומשרש] לפי שאין גזעו מחליף.
<h2>דף פג.</h2>
מסקינן שם המוכר ג' אילנות בתוך שדיהו אפילו היו [בו] נטיעות קטנות או שלשה בדי [אילנות] הרי יש ללוקח קרקע הראויה להם ואפילו יבשו האילנות או נקצצו יש להן וקנה כל האילנות שביניהם וכמה היא קרקע הראויה להן תחתיהן וביניהם וחוצה להם כמלא אורה וסלו וזה המקום של אורה וסלו אין אחד מהם יכול לזרעו אלא מדעת חבירו במה דברים אמורים כשיהיו הג' אילנות עומדים כשלשה פטפוטי כירה ששופתין בה קדירה שהרי הם שנים זה כנגד זה והשלישי מכוון ביניהם ומרוחק מהם והוא שיהיה בין כל אילן ואילן מארבע אמות ועד שש עשרה ומהיכן מודד מן [העיקר] הרוחב של אילנות אבל אם [לא] היו עומדים (בשורה) [כצורה] הזאת או שיהיו מקורבין פחות מד' אמות או מרוחקין יותר מי"א אמות או שלקחם זה אחר זה או שמכר לו שנים בתוך שדיהו ואחת [על] המצר או שנים בתוך שלו ואחת בשל חבירו או שהפסיק בו אמת המים או רשות הרבים ביניהם הרי זו אין לו קרקע לפיכך לא קנה שביניהם ואם יבש האילן או נקצץ ילך לו, כל מי שקונה ג' אילנות ויש לו קרקע והגדילו והוציאו חוטר יקוץ אותו כדי שלא ימעט הדרך על בעל השדה, וכל השריגים והאמירין היוצאין מהן ואפי' מן (השוטים) [השרשים] הרי הן של בעל האילנות שהרי יש לו קרקע, הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו אין לו קרקע לפיכך אם מתו האילנות או נקצצו אין לו כלום הגדילו שתי האילנות והוציאו שריגים ואמירין אמר רב נחמן יקוץ שמא ימשכו בארץ שתעלה הארץ שירטון עליה ואומר למוכר ג' אילנות מכרת לי ויש לו קרקע מצד הגזע, ומה ששונה שם אבל לא (ישנה) [ישפה] עליהם בענפים שלמעלה מדב' כל העצים שקוצץ בעל שני האילנות מהם העולה מן הגזע והוא הרואה פני החמה הרי הן של בעל האילנות ועולה מן השרשים והם שאינם רואים פני החמה הרי הן של בעל השדה ובדקלים אין לבעל הדקל מן העלין כלום לפי שאין להם גזע.
<h2>דף פג:</h2>
ובפרק המוכר את הספינה אמר ד' מדות במוכרין מכר חיטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אע"פ שאינן יפות שאין למעלה מהם ולא רעות שאין למטה מהן והרי יש שם אונאה שתות אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה כרבי נתן, ורבינו שמואל פירש שם בבבא בתרא שאין שם אונאה כלל ומה שאומר שאין אחד מהם יכול לחזור בו משנה שאינה צריכה היא ואגב שאר הבבות נשנית, שאלו יש שם אונאה רצה קונה רצה חוזר כר' יהודה הנשיא (ב"מ דף נ') וצ"ע, אבל המוכר חטין שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין כל אחד משניהם יכול לחזור בהן שאין זה המין שמכר לו וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף פה.</h2>
בפרק הספינה אמר שכיליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו וכיון שהושמו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהם יכול לחזור בו והרי זה כמי שהגביהן או כמו [שהונחו] בתוך ביתו לפיכך אין כליו של אדם קונה לא ברשות הרבים ולא ברשות המוכר אלא אם כן אמר לו המקנה לך וקני בכלי זה וכן אם קנה ממנו (הכל) הכלי תחילה והגביהו ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר וחזר וקנה ממנו הפירות כיון שהושמו בכלי זה קנה אותן שמפני הנאת המוכר במכירת הכלי אינו מקפיד על מקומו. כשם שאין כליו של לוקח קונה ברשות המוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח ומסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר [שאינה] של שניהם והמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם והגבהה קונה בכל מקום. דבר הנקנה במשיכה אם היה ברשות הרבים ומשכו לרשות היחיד או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה, משוי של פירות שהיה מונח ברשות הרבים ומשכן הלוקח לרשותו או לסימטא אחר שפסק הדמים קנאו אע"פ שעדיין לא מדד וכן אם מדדם הלוקח ברשות הרבים קנה ראשון בהגבהה, היו הפירות ברשות הלוקח כיון שקבל עליו המוכר למכור קנה לוקח ואע"פ שעדין לא (מסר המעות) [מדד]. היו ברשות המוכר או ברשות המופקדים אצלו לא קנה לוקח עד שיגביהו הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומו וכיוצא בו. אמנם בתוספתא (ב"ב פ"ה ה"א) קאמרינן ברשות זה המופקדים אצלן כיון (שכיון קאמרינן) [שקיבל] עליו נפקד לזכות בהן הלוקח אחר פיסוק דמים קנה לוקח או שישכור הלוקח את מקומו וכן משמע בפרק הספינה היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ואפילו היו ברשות לוקח והיו בתוך כיליו של מוכר וקבל עליו המוכר למכור והתחיל המודד למדוד בתוך כליו של לוקח אם אמר לו כור בל' סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה הואיל ועדיין הפירות בכליו של מוכר ולא מדד כל המדה וכליו של מוכר אינה קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות הלוקח ואם אמר ליה כור בל' סלעים סאה בסלע ראשון קנה כיון שפסקו דמים על כל סאה וסאה כל סאה שיגביהנו המוכר אותם נגמרה מכירתם הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הרבים ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות לוקח קנה משפסק הדמים אע"פ שלא מדד כמו שבארנו, וכן המוכר יין או שמן לחבירו בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח והיתה המדה של סרסור עד שלא נתמלא המדה למוכר משנמלאת המדה הרי הן ברשות הלוקח ואין אחד מהן יכול לחזור בו וכן הפירות שהיו צבורין בסימטא או בחצר של שניהם והמדה אינה של אחד מהן והיה המוכר מודד עד שלא נתמלאת המדה [הרי היא של מוכר משנתמלאת המדה] הרי היא של לוקח, זה כלל גדול יהא בידך הקונה המטלטלין הגביה תחילה והניח ואחר כן פסק את הדמים לא קנה באותה הגבהה עד שיגביה אחר שפסק או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, היה דבר הנמכר דמיו קצובין וידועין והגביהן קנה אע"פ שפסק אחר שיגביה והוא הדין בשאר דברים שקונין בהן המטלטלין שצריך לקנות בהן אחר שיפסוק הדמים אלא אם כן היו ידועים.
<h2>דף פו.</h2>
בפרק הספינה (ב"ב ע"ה) אמר שמואל שהלכה כמותו בדינין שאם אמר ליה המוכר [לך] משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כלה ויוציאנה ממקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זו אלא במשיכה. נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו [וכן המוכר יכול לחזור בו] עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר דבר שאין דרכו להמשך ואין מסירה צריכה מיד ליד אלא שיאמר לו המוכר לך חזק וקני וראיה על זה בפרק הספינה (שם ע"ו), לס"ג (הלכות מקח וממכר מ"ע סי' פ"ב) דאמר שם גבי מסירה כל היכא דאמר ליה [לך] חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני ואי מיד ליד בעינא לא הוה ליה למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני ולא כפי' ר"י ב"ר מאיר דפירש דבעינן מיד ליד (קידושין כ"ה במתני') ולשון הקונטרס משמע כן דפירש הבעלים מוסרים אותה ללוקח באפסר כדתניא לעיל כיצד במסירה אחזה בטלפה, ומיהו במסירה דאותיות אומר ר"י דבעינן מיד ליד דאי באחיזה לבד כמו אחזה בטלפה לא עדיף מכל שאר מטלטלין דאין ניקנין אלא במשיכה או בהגבהה ואם היה רוצה לקנות הקלף של שטר לצור על פי צלוחיתו לא היה נקנה במסירה אלא במשיכה כשאר מטלטלין ואפילו הגבהה נמי היה צריך כדאמר בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ו) דדברים שדרכן להגביה אין ניקנין אלא בהגבהה כל שכן שעבוד השטר אין (יקנה) [נקנה] במסירה ועוד ראיה מפרק מי שמת (שם קנ"א) אמיה דרב עמרם שכיבא ושבקא מלוגא דשטרות ואמרה הני לעמרם בני אתו לקמיה דרב נחמן אמרו ליה והא לא משך והשתא מאי שנא דבכל דוכתא מזכיר מסירה גבי אותיות והתם נקט משיכה אלא פשיטא דמשיכה בעינן ולשון מסירה הנזכר בכל מקום גבי אותיות משום דבעינן מסירה מיד ליד ומה שנזכר בכל מקום מסירה גבי אותיות לומר דדוקא במקום שחבירו מקנה לו לאפוקי שטר דהפקר שאם החזיק בו לא קנה החוב על ידו דמאן מסר ליה דליקני, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין. וכיון שהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן לו את הדמים, מתוך שמועה זו אתה למד שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו יאמר לו הלוקח תן לי את מקחי או החזיר לי את מעותי ואע"פ שיש שם עדים שאבד באונס ולא היה כח בו להציל ולא נתרשל בדבר הרי זה מחזיר לו הדמים ואם אמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה חייב לשלם כי אפילו לא יהיה עליהם [אלא] כשומר [חנם] כספים אין שמירה אלא בקרקע, עכ"ל ס"ג (שם), ועוד יש לומר דלר' יוחנן אע"ג דלא קני אלא במשיכה כיון דדבר תורה מעות קונות אלים בהן טפי שיכול להוציאם ונעשה שואל עליהם וחייב באונסין כיון שיכול להוציאם, עכ"ל התו' בפרק הזהב. לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא אם תיפול דליקה טרח ומציל ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו כר' שמעון (ב"מ מ"ט) ובירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) פסק כמותו וכן השוכר את המקום שאותן מטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור כו כמו ששנינו פרק הספינה (ב"ב פ"ד).
<h2>דף פו:</h2>
הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה, עכ"ל ס"ג, כדתניא וחכמים אומרים זה וזה ניקנין במשיכה ונראה לר"י (קידושין כ"ה ע"ב ד"ה בהמה) דלעולם עדיפא משיכה ממסירה ורוצה לומר דוקא במשיכה ולא מסירה וכן סובר רשב"ם (שם בא"ד) דמשיכה חשובה ממסירה דפירש בפרק המוכר הספינה (ב"ב ע"ו) אביי ורבא דאמרו תרויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינו] של שניהם משיכה קונה בסימטא, מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר [שאינו] של שני[הם] (שותפין) משום דלא אפשר התם במשיכה ואין משיכה אלא כשמושך לרשותו והאי לאו רשות דיליה. משיכה קונה בסימטא דשפיר הוי רשותו להניח שם מה [ש]הוא צריך מה שאין כן ברשות הרבים וכיון דאפשר במשיכה שהוא קניין חשוב לאו אורח ארעא למקני במסירה שהוא קנין גרוע ועוד שאם יש דבר שקניינו במסירה ולא במשיכה למה לא תועיל לו מסירה בסימטא לפי טעמו של רשב"ם כיון שאי אפשר לקנות במשיכה וגם בשערי דרב היי גאון מצא ר"י כן דעדיף ליה קניין משיכה ממסירה ור"ת מפרש דמסירה עדיפא ממשיכה כפי' הקו' ואין נראה לר"י כדפרשתי, עוד פירש ר"ת דמסירה קונה ברשות הרבים שאין ראוי למשיכה וכל שכן בסימטא דמסירה חשובה ממשיכה ואין נראה לר"י ורבינו חיים כהן פירש דודאי מסירה אינה קונה בסימטא ולא מטעמא דרשב"ם אלא משום דסימטא רשות של יחידאה והקודם בו זכה בו וסתמא דמילתא המוכר קודם והביא בהמתו שם קודם [שיבא] הלוקח ואם כן הוי מקום בהמתו כחצירו ואין מסירה מהני ברשות מוכר ואע"ג דמשיכא קניא שם שהלוקח עוקר הבהמה ממקומו הראשון דהיינו רשות מוכר ומייתי לה במקום אחר, עכ"ל התו' פ"ק דקידושין (שם), אע"פ שאפשר להגביה אותו לא הוצרכו הגבהה ואם הגביה קנה והגבהה קונה מכל מקום אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא — פ"ה סימטא זוית שאצל רשות הרבים ואינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד עכ"ל. — או בחצר של שניהם ואין קונין בה ברשות הרבים ולא בחצר שאינו של שניהם.
<h2>דף פז.</h2>
וכל סרסור שאבד החפץ או נגנב או נשבר חייב לשלם. מעשה בסרסור שלקח חמרא למשקל בשוקא ולא מזדבן וכשחזר נאנס החמור וחייביה רב נחמן לשלומי והטעם לפי שחזרה דספסירא הולכה היא דאי משכח לזבוני אבבא דביתיה מי לא מזבין ליה, לס"ג. ראובן קבל סחורה משמעון להוליכה לקוליניא להשתכר בשביל עצמו ועל מנת שאם לא ימכרנה יחזירנה לו ובחזירתו נאנס ונאבדה דין הוא שחייב ראובן לפי שאף בחזרתו היה מוכרה אם היה מוצא לוקח כי ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה וחייביה רב נחמן לשלומי משלם דאילו אשכח [לזבוני] מזבין וגם יש ללמוד אם קבלה על מנת ליתנה לאחד בקולינא או להחזירם אם לא יקבל המקבל המתנה שפטור ראובן בחזרה מאונס ונשבע [שנאנס], לשון פסקים אב"ן הראש"ה.
<h2>דף פז:</h2>
קטן אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן כדאמר בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) זכין לקטן קל וחומר לגדול דקטן אתי לכלל שליחות עכ"ל תו' בפרק איזהו נשך (עיין סנהדרין דף ס"ח תוס' ד"ה קטן) [דין זה מפורש לעיל בדין מתנה] לפיכך אמר לבנו קטן לך לחנוני ומסור לו באיסר שמן ונתן לו האיסר ואבד השמן החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח לו ביד בנו הקטן אלא עם בן דעת וכן כל כיוצא בזה ואם אמר ליה לא תשלח עם זה קטן שום אדם הרי זה פטור.
<h2>דף פח.</h2>
אמר שמואל בפ' האומנין (ב"ב פ"ח) ובפרק ד' נדרים (דף ל"א) הנוטל כלי [מן] האומן על מנת (למכרו) [לבקרו] אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו חייב בדמיו [הואיל ודמיו] קצובין מעת שהגביהו נעשו ברשותו והוא שיגביהנו ל(ה)קנות את כולו ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח אבל אם היה חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו הרי הוא ברשותו עד שיפסוק הדמים ויגביהנו לקנותו אחר שפסק. עוד שם בפרק האומנין (ב"מ דף פ"א) מעשה באחד שאמר לחברו תן לי חמור שלך ואלך למוכרו אולי אוכל להרויח שום דבר ויתנו לי יותר מן הדמים שאתה רוצה למוכרו הלך ולא מצא סחורה נאנס מידו וחייבו רב נחמן לשלם כשואל שאע"פ שאנו אומרים בנדרים (דף ל"א) דאין [ל]לוקח להתחייב אלא במקום ש(ה)כל [הנאה] שלו כגון כופינא (לפנינו אי' זבינא) חריפא שיש לו קופצים הרבה גם בכאן הוא מכר חריף שאם היה רוצה ליתנם באותם הדמים שנתנו לו המוכר היה מוצא הרבה קופצים אבל זה כוונתו בין בהליכתו בין בחזרתו אולי ימצא קונה שיתן לו ריוח בדבר הזה הנמכר והרי הוא כשואל שכל הנאה שלו.
<h2>דף צא.</h2>
אין משתכרין בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות ושמנים וסלתות יתר משתותא), ואין משתכרין פעמים בביצים על חד תריןב) איכא דאמר תגרא לתגרא, אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובן ישראל בד"א בלוקח פירות מן השוק אבל מכניס משלו מותר לעשות אוצרג). א) מלבד טרחא שטורח להכניס ולהוציא כפועל בעלמא ודמי ברזנייתא שכר שנותנין למכריז יינו, עכ"ל ריב"ן בפרק המפקיד. (עיין תוס' ד"ה חד) אבל השקדין כגון הכמון והקושט והלבונה וכיוצא בהן משתכר כל מה שירצה, לס"ג. ב) אבל התגר הראשון הוא מוכרו בשכר והלוקח ממנו ומכרו [מכרו] בקרן לבד, לס"ג. ג) דווקא בדברים שיש בהן אוכל נפש כגון פלטרין ואוצרי פירות כדי למכור ובזמן שרואים שנה לוקה בפירותיה מותר למכור ביוקר כפי העת אבל לא פלטר ואוצרי פירות מפני שמפסיד השער ומביא רעב לעולם הא עד שתות שרי ובדברים שאין להם שער כגון אגוזים ושקדים מותר להשתכר יתר משתות ואף בדברים שיש להן שער התירו להשתכר יתר משתות בזמן שאין מצוי אלא בעל הבית אחד כגון שקונה יין בין הגיתות ומכרו כל ימות השנה דלעצמו קנאו ולא להשתכר ביין שאין בני העיר סומכין עליו בשעת הגיתות שכל אחד ואחד קונה לעצמו מותר, עכ"ל ריב"ן פרק המפקיד.
<h2>דף צב.</h2>
וכן כתב אלפס בשם הגאון (ב"מ סימן שע"ג) כי המוכר קרקע ובהמה או מטלטלין או עבד ונמצא במקח מום שלא ידע בו מחזירין אותו אפילו לאחר זמן כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא נשתמש בו אחר שידע המום אבל אם נשתמש בו הרי זה מחל לו ואינו יכול לחזור בו. כל (פס) שהסכימו עליו בני העיר שהוא מום שמחזירין בו במקח מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום אין מחזירין אלא אם כן פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג מדינה סומך, כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר שלם מכל מום ואם פירש לו המוכר על מנת שאין אתה חוזר עלי בשום מום הרי זה חוזר עד שיפרש לו המוכר המום שיש בממכרו וימחול בו הלוקח או עד שיאמר לו הלוקח מום שיש במקח הזה פחת דמיו קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול ויפרש אותו.
<h2>דף צג:</h2>
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתן ואחד גוי ואחד יהודי שוין לדבר זה. היה יודע שהיה בממכרו מום יודיע ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסורא). שנינו בפרק הזהב (ב"מ ס') באמת התירו לערב יין קשה ברך בין הגיתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכל מקום שכל דבר הניכר טעמו הלוקח מרגיש בו ולפיכך מותר לערב אותו, אסור לערב שמרי יין ביין ושמרי שמן בשמן אפילו כל שהוא ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום אבל אם עירה היין מכלי לכלי נותן שמרן לתוכן. יש מקומות שנהגו אפילו אין בהן מחצה שמרים או שהיה בפירות עפר או תבן או דבר אחר ימכר כמו שהוא מנהג המדינה, תו' מסמ"ג (ל"ת סי' ק"ע)ב). א) אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים פי' מכר לו פירות חדשים לא יערב בהם בלא ידיעתו פירות חדשים אחרים אפילו הם יפים כאילו דשמא הנך דערב לא מינטרי כי הני דיש קרקע שפירותיה משתמרים יותר זו מזו וכן לא יערב ישנים בישנים דשמא גרועים אילו מאילו ואין צריך לומר חדשים בישנים שאם מכר לו ישנים לא יערב בהן חדשים דכל מילי עתיקי מעלי והוא הדין נמי ישנים בחדשים, כך פירש ריב"ן. תנו רבנן (ב"מ ס') אין צריך לומר חדשים בארבע וישנים בג' פי' דנמכרו [חדשות] בזול וישנות נמכרות ביוקר ג' סאין בסלע פשיטא דאין מערבין אלא אפילו חדשות בג' וישנות בד' אין מערבין מפני שאדם רוצה לישנן פי' מפני מה החדשות יקרות מפני שאדם רוצה לישנן וקופצים לקנותם ושמא לוקח זה הבא לקנות ישנות אינו רוצה לישנן אלא רוצה לאוכלן לאלתר ולאוכלן לאלתר הישנות יפות. מי שנערב לו יין ביינו לא ימכרו בחנות אלא אם כן יודענו בו ללוקח ממנו דידע ומחיל ולא לתגר אע"פ שהודיעו שאינו קונהו אלא לרמות אחרים. במקום שנהגו להטיל מים יטילו, תנא למחצה לשליש ולרביע, אמר רב נחמן ובין הגיתות שנו שדרכן לערב ומיהו אם נהגו לערב שלא בין הגיתות שרי ואורחא דמילתא נקט רב נחמן, פריב"ן. התגר נוטל מה' גרנות ונותן לתוך מגורה אחת או לתוך פיטם אחד פי' חבית גדולה ובלבד שלא יתכון לערב פי' רעים כיפים דהוה ליה כמערב מים בתוך יינן שגונב דעת הבריות ומוכר בהבלעה רעים בדמי היפים ואע"ג דדבר הנראה הוא אסור דאין הלוקחים מדקדקים כל כך בגרעינין הרעים ולא ידעי דמחלי, כך פריב"ן. ולחלוק אגוזים וקליות לתינוקות להרגילם אצלו חכמים מתירין וכן חכמים מתירין לפחות את השער פי' למכור בזול אע"ג דמפסיד שאר חנונים שמוכרין ביוקר וכן לברור הפסולות מן הגריסין אע"פ שמטעה הלוקחים שהרי הם רואים מה שהוא מוכר להם ומודים חכמים שלא יברור על פי המגורה פי' היתה לו מגורה גרגא בלעז מלאה פירות (וכן לברור הפסולות מן הגריסין אע"פ שמטעה הלוקחים שהרי הם רואים מה שהוא מוכר להם) לא יברור פסולות שעל פי המגורה שאינו אלא כגונב עין כדי שיהיו נראים יפים מבחוץ. אין (מפרנסין) [מפרכסין] לא את האדם פי' היה לו עבד למכור, ולא את הבהמה ואת הכלים. תנו רבנן (שם) אין משרביטין את הבהמה ואין נופחין בקריבים פי' כדי שיראו גדולים ושמנים ואין שורין הבשר במים כדי שתהא נראת שמינה ויש מפרשים כדי להכביד הבשר לשקול יותר לקונים (המשקל) [במשקל], מאי שרביטין פי' מיא דחזרי משקין אותה מי סובין המנפחין אותה כדי שתראה שמינה והוי כגונב עין רב הונא (לפנינו אי' רב כהנא) אמר זקפתא ודקריפנין ומקרדין את שערה לזוקפה ולהנאותה כדי שתהא נראית שמינה שמואל שרא למירמי תומי לסרבלא פי' ציצין של משי פרנייש בלעז לתלות בסרבל להנאותו ואין בכך משום גונב עין, רבא (לפנינו אי' רב יהודה) שרא לכסכוסי קרמי אנפייזו בלעז יריעות רב יהודה (לפנינו אי' רבה) שרי לצלומי גררי לצייר חצים רב פפא שרא לצלומי דיקולי סלים של נצרים מערבה ומוקי ליה בחדתי דהואיל דחדשים הם אע"פ שהניאם אין העין טועה בהם וכי תנן במתניתין שאסור בעתיקי, עכ"ל בפרק הזהב (שם). ראובן שטען לשמעון אוניתני ביין ומכרת לו בחזקת מתוקנין והלה משיב והלא טעמתו דין הוא דפטור ואפילו עירבו כרב אחא ואם טענו שעירבו אחר שטעמו ישבע שמעון ויפטר, עכ"ל. ב) לפיכך אמרינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ג) הבורר צרור מתוך גורנו של חבירו נותן לו דמי חטין כשיעור צרור שבורר שאילו הניחו היה נמכר במדת החטין ואם תאמר יחזירנו הרי אמרו אסור לערב כל שהוא.
<h2>דף צו.</h2>
המוכר חבית של שכר לחבירו והחבית של מוכר והחמיצה בתוך ג' ימים הראשונים הרי זה ברשות המוכר ומחזיר הדמים מכאן ואילך ברשות לוקח דעבד רבי יוסף עובדא בשכר כוותיה דרבא). א) ובחמרא [כוותיה] דשמואל שאפילו ג' ימים ראשונים הוא ברשות לוקח דחמרא אכתפא דגברי שוור כלומר על ידי נדנוד המשא מתקלקל, כך פירש ר"ת, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף צח.</h2>
מסקינן בפרק המוכר פירות המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקנים והחמיץ מיד אינו חייב באחריותן אע"פ שאמר לו למקפה פי' לתבשיל אני צריך אעפ"כ אינו חייב באחריותו כיון שהקנקן של לוקח וצ"ע. מכר לו יין והוא בקנקנו של מוכר והחמיץ אם אמר לו למקפה אני צריך מחזיר לו ואומר הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשותהו אלא לבשלו מעט מעט ואם לא אמר לו למקפה הוא אינו יכול להחזיר שהרי אומר לו למה לא שתית אותו לא היה לך להשהותו עד שיחמיץ.
אמר רבה המוכר חבית יין לחבירו כדי למוכרו מעט מעט והחמיצה (במחיצתה) [במחציתה] או בשלישית חוזרת למוכר דלמוכרה מעט מעט כמו למקפה דמי כדפי' התוספות גבי אדעתא לסבויי (ד"ה האי) ואם שינה הלוקח נקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי הוא ברשות הלוקח. וכן המקבל חבית של יין מחבירו להוליכה למקום פלוני ולמוכרה שם וקודם שהגיע לשם הוזל היין או החמיץ הרי זה ברשות המוכר מפני שהחבית והיין שלו וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף צח:</h2>
איזהו דרך חלוקה כל שאילו יחלק לפי השותפין ויגיע לפחות שבהן חלק ששם הכל קרוי עליו אבל אין שם בו אין בה דין חלוקה כיצד כל חצר שאין בה ד' אמות אינה קרויה [חצר וכל שדה שאין בה כדי זרע ט' קבין אינה קרויה] שדה וכל גינה שאין בה כדי זריעות חצי קב אינה קרויה גינה וכל פרדס שאין בה כדי זריעה ג' קבין אינה קרויה פרדס לפיכך אין חולקין את החצר עד שיהיו בה ד' אמות לכל אחד ואחד מן השותפין ובפרק קמא דסוכה (דף ג') מוכיח דבית שאין בה ד' אמות לכל אחד ואחד אין חולקין אותו כמו חצר, ואומר ריב"א דדוקא בבית הבנוי דאין אדם דרכו לבנות בית בפחות מד' אמות על ו' כדאיתא פרק המוכר (ב"ב צ"ח).
בפרק המוכר פירות המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית או רפת בקר עושה ארבע על שש מכר לו מקום גדול עושה שמונה על עשר תרביץ של חצר י"ב על י"ב ואם (א"ה, ורום) כל בית ובית כחצי ארכו וכחצי רחבו.
<h2>דף קו:</h2>
השותפין שרצו לחלוק דברים שאין בהם דין חלוקה [אע"פ שהן מפסידין את שמו חולקין, ובכתבי הקדש אע"פ שרצו לא יחלוקו בד"א בכרך אחד אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין. מקום שאין בו דין חלוקה] שרצו שותפין לחלקו אע"פ שקנו מידו שרצו כל אחד מהם יכול לחזור בו שזה קניין דברים הוא ואינו כלום, והא דאמר (ב"מ צ"ד) מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמאי קניין דברים בעלמא הוא יש לומר דהתם מקנה לו ממונו אבל אם היה בורר זה חלק מזרחי מעצמו וזה חלק מערבי לעצמו וקנו מידו אינן יכולין לחזור (עיין ב"ב ג' תוד"ה קניין), וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו אע"פ שלא קנו מידו אין האחד יכול לחזור בחברו. האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה הגורל קנו כולן בהנאה ששמעו והסכימו זה מזה לדבר גמר כל אחד ואחד והקנה לחברו.
<h2>דף קז.</h2>
הלכה כשמואל דאמר האחין שחלקו הרי הן כלקוחות ואין להם דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה פירש ר"י (דף ז' תוד"ה ולא סולמות) שלקח זה בית וזה עליה אין לסמוך בסולם בכותל של זה לעלות לעלייתו ולא חלונות זה על זה לערער על סתימת האורה ומה שאמרנו שצריך להרחיק מנגדו כדי שלא יאפילו מדבר באדם אחר, וגם במחזיק באורה של כמה שנים ולא אמת המים זה על זה שכיון שחלקו ולא נשאר באחד מהם זכות בחלק חברו ויפסיק אמת המים מחלקו וסותם את החלונות אבל שנים שקנו שדה משני אנשים או משני אחים אין לאחד מהם להפסיק אמת המים ולא לשנות דבר מן המקום שהחזיקו בהם המוכרים.
<h2>דף קיד.</h2>
הנותן או המוכר שקנו לאחר יכול כל אחד מהם לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו עניין ואע"פ שהקניין בפני עדים אבל הפסיק העניין אין אחד מהם יכול לחזור בו ואע"פ שאין ביניהם עדים וכשם שחוזר בו המוכר והנותן כך חוזר הלוקח והמקבל כל זמן שעסוקין באותו עיניין מה שאין כן בשאר דרכי הקנאה, לס"ג.
<h2>דף קכה:</h2>
עוד שם מעשה באחד שאמר נכסי לאמי ואחריה ליורשי והיתה לו בת נשואה ומתה הבת בחיי [אם] אביה ובחיי הבעל ואחר כן מתה הזקנה שלחו מתם שאין הבעל יורש אותם הנכסים מפני שהן ראויין לאשתו ולא זכתה בהן האשה [אלא] לאחר שמתה אבל אילו הניחה הבת בן או בת היו יורשין הנכסים שמשמע יורשי אפילו יורשי יורשי כרב הונא ואילו אמר לכשתמות הזקינה הרי הן לבתי מעכשיו היה הבעל יורש אותן אחר מיתת אשתו.
<h2>דף קכח:</h2>
בפרק יש נוחלין שנינו מי שאמר תיטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מבניו.
<h2>דף קכט.</h2>
בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ט) ש"מ שאמר תנו לבני סלע בכל שבת הרי זה יתנו (אבל) [אפילו] אם אמר אל תתנו אלא שקל שהוא חצי סלע ונמצא שאינו מספיק להם שלא נתכון זה להרעיב בניו אלא לזרזם שלא ירויחו בהוצאה יותר מדאי אבל אם לא היה טעם זה קיימא לן מצוה לקיים דברי המת אף בבריא שמת כדמסיק בפרק קמא דגיטין (דף ט"ו). ואומר ר"ת (כתובות ע' ד"ה הא) דדוקא בשליש שהושלש מתחילה לכך כגון הולך מנה לפלוני שאני נותן לו, לשון ס"ג. בסוף פרק קמא דגיטין (דף י"ד) דתניא הולך מנה לפלוני והלך ולא מצאו — פ"ה שמת — יחזרו למשלח מת משלח אמר ר' שמעון הנשיא על ידי היה מעשה ואמרו יחזרו ליורשי משלח ורב יוסף מוקי בגמרא ופרי' תלמודא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואם כן אמאי יחזרו ליורשי משלח ומתרץ תני יחזרו למשלח — פ"ה תני במילתיה דרבי שמעון יחזרו למשלח ולא תתני ליורשי משלח דבלא מת עסיקינן אמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא, עכ"ל התו' (שם), אבל בעלמא אין מתקיים צווי בריא שמת אלא על ידי קניין.
<h2>דף קכט:</h2>
הלכה כר' יוחנן בן ברוקה שאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ט) ש"מ שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה ראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן בכלל בנים אין לשני כלום שכל לשון מתנת ש"מ הרי היא כירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריו לפלוני אבל בבריא שנתן מתנה על דרך זו ונתן אין לשני אלא מה ששייר הראשון בין שהיה ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו. ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש (וא"ל) [ואמר לא] משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתי השני קונה משום ששייר לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו לבני שקל בשבת ולא משום ירושה אני נותן להם והשאר מן הנכסים אחרי (מותי) [מותם] יהיו לפלוני אין נותנין להם אלא שקל כדמפרש פרק יש נוחלין (שם).
<h2>דף קלא:</h2>
וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו במתנה בין שהוא בריא בין שהוא ש"מ אפילו היה הבן קטן מוטל בעריסה לא עשאוהו אלא אפיטרופוס והרי הוא בכל הנכסים כאחד מבניו אומד הדעת הוא הנותן שלא נתכון אלא להיות דבריו נשמעים לו ואם שייר כל שהוא בין בקרקע בין במטלטלין זכה הבן במתנה במה דברים אמורים שכתב לבן בין הבנים אבל כתב כל נכסיו לבן בין הבנות או לאחד מן היורשים בין שאר יורשים אע"פ שלא שייר כלום מתנתו קיימת וכן הכותב כל נכסיו לאשתו, לס"ג (מ"ע סי' פ"ב) שיהיו שלה לאחר מיתה ולא שייר לעצמו כלום כו', לשון התשב"ץ (סי' ת"צ). בין בריא בין ש"מ אע"פ שקנו מידו לא עשה אותה אלא אפוטרופא על היורשין בין שהיו יורשיו ממנה בין מאחרת או אחיו או שאר יורשין, לשון ס"ג (שם) ואינה רשאה לבזבז ולא ליתן לשום אדם לאחר מותו ואם יש עדים ליורשיו שמבזבזת ממונם יכולין היורשים לסלקה, לשון התשב"ץ (שם), ואם שייר קרקע כל שהו בין קרקע בין מטלטלין קנתה כל מה שכתב לה ואמר רבא (ב"ב קל"א) במה דברים אמורים בנשואה אבל כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה או גרושה אע"פ שלא שייר כלום הרי היא כשאר אדם ומתנתו קיימת.
<h2>דף קלב.</h2>
כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנתה אבדה כתובתה ותקרע לפיכך אם יצא עליו שטר חוב והלכו כל הנכסים בחובו שקדם המתנה תשאר היא בלא כלום ולא תקח בכתובתה שקדמה לחוב שאומדין שבהנאה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו אבדה כח שיש לה בנכסים חוץ ממתנה זו וכן הכותב כל נכסיו [לבניו] בין זכרים בין נקיבות בין בריא בין ש"מ וכתב (לאשה) [לאשתו] עמהם קרקע כל שהו הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מחתה אבדה כתובתה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום אלא מנכסיו שיבאו לו אחר אלו נוטלת [מהם כתובתה, כתב לה עמהם מטלטלים בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא] כתובתה קיימת, ותקנת גאונים היא שאפילו שייר מטלטלין כל שהן כתובתה קיימת שהרי אומרת ממה ששייר (אינה) [אני] גובה (ומהוי) [ומתוך] שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסיו ותטרוף. הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק עמהם ומת אחד מהם הרי זה תגבה כתובתה מחלק זה שמת שלא אבדה זכותה [אלא] מלטרוף מהם, לשון ס"ג.
בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ב) מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב לאחד מתנה גלויה ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לס"ג.
<h2>דף קלג.</h2>
הלכה כרבא דאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ז) דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה בין במקרקעי בין במטלטלי לפיכך מוציאין למזון האשה והבנות מיד אותו שצוה להם כדאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ג) באשה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסין מתנת ש"מ שמדרבנן לא כל שכן. והטעם הוא שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואילו שנתן לא יקנו אלא לאחר מיתה אע"פ שאין מוציאין לאילו ממשועבדים זהו כמו מתנת בריא ומכירה, לס"ג. א'מ'י' מדנקט מתנה דרבנן משמע דמתנה דאורייתא כגון מתנת ש"מ במקצת או בכולה בקניין אין האשה נפרעת מהם אע"ג דגבי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום כו' מספקא לן בפרק הניזקין (גיטין נ') אי מתנה חשיבה כמשעבדי או לא הכא משמע דפשיטא לן דאין ניזונת ממתנה דאורייתא ומיהו אפילו הוי הכא ספיקא מכל מקום מספיקא לא תהא ניזונת מהם דמספיקא לא מפקינן ממונא, ור"ח פירש על מילתא דרבא ולא היא דהא בהדיא תנן אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' ור"ת הגיה עליו וכן היא והא דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' במתנה דאורייתא במתנת ש"מ דרבנן כגון מתנת ש"מ בכולה בלא קניין עשאוה כנישאת הבת ומתה הבת דניזונת משל בעל, עכ"ל התו' משנ"ש בפרק יש נוחלין [ודין זה כתוב בערוך בדיני כתובה וצ"ע שם].
הלכה כר' יוחנן בן ברוקה שאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ט) ש"מ שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה ראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן בכלל בנים אין לשני כלום שכל לשון מתנת ש"מ הרי היא כירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריו לפלוני אבל בבריא שנתן מתנה על דרך זו ונתן אין לשני אלא מה ששייר הראשון בין שהיה ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו. ש"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש (וא"ל) [ואמר לא] משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתי השני קונה משום ששייר לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו לבני שקל בשבת ולא משום ירושה אני נותן להם והשאר מן הנכסים אחרי (מותי) [מותם] יהיו לפלוני אין נותנין להם אלא שקל כדמפרש פרק יש נוחלין (שם).
<h2>דף קלה:</h2>
בפרק קמא דב"מ (דף י"ט) איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה פירש [ר"ת] מהיום בין בגוף בין פירות אם לא אחזור בו עד אחר מיתה שהרי בתנאי סתמא לא קאמר דמשמע היום גוף ולאחר מיתה כדמוכח פרק יש נוחלין (ב"ב קל"ו).
עוד שם בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ב) מתנה שכתב בה קניין בין היה במקצת נכסיו בין בכל נכסיו אמר שמואל חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטילה ואם קנו ממנו כדי ליפות כח המקבל כגון שכתב וקנינא מן פלוני מוסיף על מתנה זו הרי היא קיימת שוין רב נחמן ור' יוחנן ושמואל שש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת קודם שכתבו ונתנו אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.
<h2>דף קלו.</h2>
עוד שם תנן (ב"ב קל"ו) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות לפיכך אינן יכולין למכרן מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הן של (אב) [יורשין] עבר האב ומכר מכורין עד שימות וכשימות האב מוציאין מיד הלקוחות הבן ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם היו תלושין או שהגיעו לבצר הרי הן של לוקח עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב. מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב כשימות האב יקנה הלוקח שאין לאב אלא פירות שהלכה כריש לקיש שאומר שאין קניין פירות כקניין הגוף אבל אם לא כתב האב לבנו בן בנו מוציא מיד הלקוחות כדשלחו מתם בסוף פרק מי שמת (שם דף קנ"ח).
בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ו) שטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלוני לאחר מיתה בין שהיה קניין בשטר בין שלא היה קניין בשטר כיון שכתבו בו זמן אם מוכיח הזמן שמחיים הקנה לו אינו זוכה בה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן והלכה כרבי יוסי שאמר זמנו של שטר מוכיח עליו לפיכך אע"פ שאינו כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה ומה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו ואע"פ שיש בו זמן להרויח הדבר כותבין אע"פ שאינו צריך.
פי' התוס' בפרק יש נוחלין זה שכותבין בכל המתנות ובכל הממכרות מעכשיו אע"פ שיש זמן בשטר להרויח הדבר כותבין אע"פ שאינו צריך דדווקא בגט שהוא איסור אשת איש אמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ה) אתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מר' יוסי, עכ"ל רב אלפס (שם סי' רי"ט).
<h2>דף קלו:</h2>
הפרש יש בין קונה שדה לפירותיהן ובין השוכר שדה לחבירו שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעם או לזרעם כל מה שירצה והשוכר אינו כן (עיין רמב"ם הלכות מכירה פכ"ג ה"ח).
<h2>דף קלז.</h2>
הלכה כרבא דאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ז) דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה בין במקרקעי בין במטלטלי לפיכך מוציאין למזון האשה והבנות מיד אותו שצוה להם כדאמר בפרק יש נוחלין (דף קל"ג) באשה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסין מתנת ש"מ שמדרבנן לא כל שכן. והטעם הוא שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואילו שנתן לא יקנו אלא לאחר מיתה אע"פ שאין מוציאין לאילו ממשועבדים זהו כמו מתנת בריא ומכירה, לס"ג. א'מ'י' מדנקט מתנה דרבנן משמע דמתנה דאורייתא כגון מתנת ש"מ במקצת או בכולה בקניין אין האשה נפרעת מהם אע"ג דגבי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום כו' מספקא לן בפרק הניזקין (גיטין נ') אי מתנה חשיבה כמשעבדי או לא הכא משמע דפשיטא לן דאין ניזונת ממתנה דאורייתא ומיהו אפילו הוי הכא ספיקא מכל מקום מספיקא לא תהא ניזונת מהם דמספיקא לא מפקינן ממונא, ור"ח פירש על מילתא דרבא ולא היא דהא בהדיא תנן אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' ור"ת הגיה עליו וכן היא והא דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' במתנה דאורייתא במתנת ש"מ דרבנן כגון מתנת ש"מ בכולה בלא קניין עשאוה כנישאת הבת ומתה הבת דניזונת משל בעל, עכ"ל התו' משנ"ש בפרק יש נוחלין [ודין זה כתוב בערוך בדיני כתובה וצ"ע שם].
<h2>דף קלז:</h2>
בפרק קמא [דקידושין (דף ו')] פסקינן שהנותן על מנת להחזירה הרי זה מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל הפירות כל זמן המתנה (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"ט).
במסכת כריתות בפרק אחרון (דף כ"ד) מסקינן המקבל מתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בה ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטילה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזוכה ומתנה שאמר המקבל איני רוצה אחר שבאה לידו הרי היא הפקר לכל וכל הקודם בה זכה שהרי הפקיר המקבל אחר שזכה בה אבל אם [צווח] מעיקרא לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים.
<h2>דף קלח.</h2>
פרק יש נוחלין ש"מ שאמר תנו כך וכך לפלוני וכך לפלוני אמר רב נחמן אין אומרין כל הקודם בשטר זכה אלא אם כן אמר ואחריו לפלוני.
<h2>דף קמא:</h2>
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדי מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך מה שהוליד בהמה זו תנו לפלוני לא קנו כלום וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ואומר אדם שנדר לחבירו את בנו למולו או להיות בעל ברית שצריך לקיימו אע"ג דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן הואיל שהוא מנהג של בני אדם שנודרין בניהם זה לזה למול או להיות בעל ברית ומקיימין גם בכאן יש לקיים כדאמר בב"מ (דף ע"ד) האי שטוותא קני פי' רושם של חביות ובאתרא דקנו ממש קניא כלומר האי שטוותא הואיל שהוא מנהג אף כאן הואיל ומנהג כמו שפירשתי צריך לקיים — הגה"ה, מורי רבינו יחיאל מפרי"ש היה אומר דמתנה בעודה מעוברת אינה כלום משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולא דמי לשטוותא דהתם הוי כדבר שבא לעולם ואתא המנהג להחשיב כאילו היה קניין גמור אבל בדבר שלא מועיל הקניין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג, לשון התשב"ץ (הגהות סי' שצ"ח).
<h2>דף קמב:</h2>
כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו מקנה למי שלא בא לעולם ומסקינן בפרק מי שמת (דף קמ"ו) מי שמזכה לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרוב אצל בנו קנה אמנם לעובר אחר אם אמר לכשתוליד קנה כרב [נחמן] ורב ששת (דף קמ"א). האומר לאשתו נכסיי לבנים שתלדי ממני הרי לא אמר כלום כיון שלא נתעברה מהם בשעת מתנה עדיין לא בא לכלל כדי להיות דעתו קרובה להם.
<h2>דף קמג.</h2>
עוד שם שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ופלוני חולקין בשוה אפילו הן מאה, אמר נכסי לפלוני ולבני הוא נוטל מחצה ובניו מחצה ומעשה באחד שאמר לאשה נכסיי לך ולבניך ואמרו חכמים תיטול היא מחצה וכל בניו מחצה.
<h2>דף קמג:</h2>
גרסינן בירושלמי פרק שני דייני גזרות (כתובות פי"ג ה"א) איש ששלח כלים למדינת הים ואמר אילו לבני הרי אילו לבנים ולבנות הראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים הראוי לבנות כגון כלי משי ותכשיטין לבנות היו ראוי לזכרים ולנקבות יטלו זכרים ואם אמר בשעת מיתה אילו לבני אין לבנות כלל.
בפרק מי שמת [שכיב] מרע שאמר נכסי אלו לבני אין הבנות בכלל היה לו בן אחד ובת או בן ובן הבן אע"פ שאמר לבני שהוא לשון רבים אין נותנין אלא לבנו שהבן אחד נקרא בנים שנאמר [בראשית מ"ו] ובני דן חושים.
<h2>דף קמד.</h2>
בפרק מי שמת המשיא בנו הגדול לבתולה בבית קנה הבית והוא שהיו נישואין הראשונים לזה ולא השיא האב בן אחר קודם לו ושלא שייר האב מן הבית שיחד לו כלום ואין טעם בדבר אבל אמרו חכמים בדבר הזה מאומד דעתו שמרוב שמחתו ואהבתו גמר ומקנה לו הבית שהרי לא שייר בה לעצמו כלום לפיכך אם שייר שם אפילו זיז אחד לא קנה הבית, יחד לו בית וכלים אפילו שייר בבית כלי אחד לעצמו וכיוצא בו קנה כלי הבית ששייר לעצמו ואת הבית לא קנה ייחד לו בית ועליה בית קונה ועליה לא קנה וכן אם יחד לו בית ואכסדרה לא קנה אכסדרה שני בתים זה לפנים מזה לא קנה אלא אותה שנשא בה.
<h2>דף קמד:</h2>
האחין או שאר היורשין שלא חלקו ירושת מורישן אלא כולן משתמשין בה ביחד הרי הן כשותפין לכל דבר ואמר בפרק מי שמת כי אחד מן האחין או מן השותפין שנפל לאומנות המלך הרויחו לאמצע חלה אחד מהם ונתרפא נתרפא לאמצע ואם חלה בפשיעה מוציא משל עצמו.
מנהג פשוט ברוב מקומות שבזמן שישא אדם אשה משלחין לו רעיו ויודעיו כדי שיתחזק בהם על ההוצאה שמוציאין במשתה ובאים אותם הרעים והמיודעים ששלחו לו ואוכלין ושותין עם החתן בז' ימי המשתה או במקצתן הכל כמנהג המדינה ואילו המעות שמשלחין נקרא (שושבינין) [שושבינות] ואותם האנשים ששלחו אותם המעות נקראים שושבינין. השושבינות אינה מתנה גמורה הדברים ידועים שלא שלח לו עשרה דינר כדי שיאכל וישתה בזוז אחד אלא בדעתן היה שאם ישא הוא נמי אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו לפיכך אם נשא זה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בדין ומוציאה ממנו ואין יכול לתובעו עד שישא כדרך שנשא הוא כיצד ראובן שנשא בתולה ושלח לו שמעון שושבינות ואחר כך נשא שמעון אלמנה אינו יכול לתבוע ראובן להחזיר לו השושבינות שהרי אומר לו איני מחזיר לך אלא בבתולה כמו שנתת לי וכן אם שלח לו כנשואי אלמנה אינו יכול להחזיר לו בנישואי בתולה. עשה ראובן משתה בגלוי ובפרהסיא ועשה שמעון בצנעא או עשה ראובן בצנעא ושמעון בפרהסיא אינו יכול לתובעו שהרי אומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי. ראובן שנשא ושלח לו שמעון (שושבינין) [שושבינות] ואכל ושתה עמו ואחר כך נשא שמעון כנישואי ראובן עצמו ובא ראובן ואכל ושתה עמו או קרא לו שמעון לאכול ולא רצה לבא או היה במדינה ושמע קול טבלא במקום שאין דרכו לקרות אחד אחד אלא כל השומע יבא ושמע ולא בא חייב להחזיר לו (השושבינין) [השושבינות] כולו שהרי ידע ולא בא או קראו לו במקום שדרכו לקרות אחד אחד ולא בא, לא היה ראובן במדינה מנכין לו דמי מה שאכל ושתה שמעון אצלו ומחזיר שאר השושבינות וכן אם היה במדינה ולא קראוהו או לא הודיעוהו מנכין לו ויש לו עליו תרעומות מפני שלא הודיעו וכמה מנכין נהגו בניכוי אם (ירצה) [דינר] אחד שלח לו שמעון אינו מחזיר לו כלום שזהו דמי מה שאכל ואם יתר על דינר עד סלע שלח לו מנכה לו מחצית מסלע ולמעלה אומדין דעת המשלח ושיעור השושבינות, אם אדם חשוב מנכה לו מחצה ואם צר עין ומדקדק בהוצאתו אינו מנכה לו אלא שיעור מה שאכל ושתה, מת שמעון קודם שישא אשה או שנשא ומת בתוך ימי המשתה אין ראובן חייב להחזיר ליורשי שמעון כלום שהרי אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עמו לפיכך אם שמח עמו ואחר כך מת שמעון או קרא לו ולא בא או לא היה במדינה או (לו) [לא] הודיעו לו הואיל ושלמו ימי המשתה ואחר כך מת שמעון חייב ראובן להחזיר השושבינות ליורשיו או כולה או בניכוי אם לא הודיעו או שלא היה עמו במדינה, מת ראובן ואחר כך נשא שמעון אשה ושלמו ימי המשתה מקום שנהגו לגבות השושבינות מן היורשין כופין יורשי ראובן להחזיר בניכוי ומקום שלא נהגו אין היורשין משלמין כלום מת ראובן אחר שנשא שמעון אשה ושלמו ימי המשתה כופין את יורשיו ומשלם השושבינות בכל מקום שהרי נתחייב אביהן לשלם ואם כולה היה חייב לשלם משלמין את כולה ואם בניכוי משלמין בניכוי, חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין שאינה אלא מלוה ואינה משתלמת אלא בעונתה כעין נישואי ראשון שזה כמו תנאי הוא אע"פ שלא פירש שעל דעת זה שלחה ואין בה משום ריבית ואפילו שלחו דינר והחזיר לו עשרה מותר שלא על מנת להוסיף לו שלחו ואין השביעית משמטתו שאינו יכול לגוש אותו ולתובעו עד שישא כדרך שנשא הוא ואין הבכור נוטל בה פי שנים כשתחזור ליורשין מפני שהוא ראוי ואין הבכור נוטל בראוי. השולח תשורה לחבירו או שנתן לו מעות כשמטה ידו והוא ממאן לקחתה וזה נשבע שאי אפשר שלא תקח והפציר בו עד שלקח וכל כיוצא כאילו אע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרוש שהוא מלוה וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין אין נגבית בב"ד מפני שהוא גמילות חסדים ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד, עכ"ל המיימון (הלכות זכיה ומתנה פרק ז') וכל הדינים אילו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ד, קמ"ח).
<h2>דף קמה.</h2>
המקדש את האשה אפילו קדשה באלף דינר בין שחזרה היא בין שחזר הוא בין שמת הוא בין שמתה היא אין הקידושין חוזרין לעולם אלא הרי היא מתנה גמורה שאין לה חזרה, וכן אומר אמימר בפרק מי שמת קידושין לא הדרי גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה וכן הילכתא, עכ"ל רב [אלפס] ואם הם קידושי טעות המעות חוזרין.
<h2>דף קמו.</h2>
השולח סבלונות בבית חמיו בין מרובין בין מועטין בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל בין מת הוא בין מתה היא או חזר בו האיש חוזר הסבלונות כולן חוץ מן המאכל והמשקה וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינם משתלמים אבל אם הם קיימים חוזר הכל וגובה אותם בבית דין שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד חזרה היא בו חוזר הכל ואפילו המאכל והמשקה ונותנת דמיו בזול (כמה) [וכבר] הסכימו הגאונים שאם היה דמי המאכל והמשתה ששה משלמת ארבע אם חזרה בו שלא נתן לה מתנה זו אלא שדעתו שלא תחזור בו הורו רבותינו שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אחד סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים וחזנים וכיוצא בהם ועשה כדרך שעושים כל העולם (הבנים) וחזרה בו משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.
<h2>דף קמו:</h2>
ש"מ (שאמר) שכתב כל נכסיו במתנה סתם ולא שייר כלום אם עמד חוזר ואפילו אם קנו מידו כדי ליפות כחו בין שהקנה כל נכסיו לאחד בין שכתבו לשנים שאומד דעתו הוא שלא נתן הכל אלא נתכון שלא יקנו כלום אלא לאחר מיתה שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין הרי זו מתנה במקצת וסתם הרי היא כמתנת בריא שקונה בזמן הכתיבה לפיכך אינו חוזר והוא שקנו מידו שמתנת ש"מ במקצת בעיא קניין בין עמד בין לא עמד במה דברים אמורים כשנתן סתם שהרי אנן אומדין דעתו אמרינן הואיל ושייר לא נתכוין אלא להקנות לו מחיים כמתנת בריא אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת ש"מ שאין קונה אלא לאחר מיתה אינו צריך קניין ואם עמד חוזר ואפילו כשקנו מידו ואם לא עמד קנה זה במקצת ואם היה בקניין לא קנה אלא אם כן מיפה כחו כמו שבארנו.
בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ב) מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב לאחד מתנה גלויה ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לס"ג.
גרסינן בפרק המקבל (גיטין ס"ה) המפרש לים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן כולן ארבעתן כמצוה מחמת מיתה הן ודבריו ככתובין וכמסורין דמו ומקיימין אותן אם מת ואם (ניטל) [ניצל] ועמד אפילו קנו מידו חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה.
<h2>דף קמז.</h2>
בפרק מי שמת גבי שכיב מרע דאמר כמדומה אני שאשתי מעוברת אבל עכשיו שאינה מעוברת נכסי לפלוני לסוף נתגלה הדבר שהיתה מעוברת וקאמר שם דלא הויא מתנה משום דמעיקרא לא היה בדעתו ליתנם לאותו פלוני אם תהיה אשתו מעוברת, עכ"ל תו' (תוספתא כתובות פ"ד הט"ו), לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהו בין בקרקע בין במטלטלין מתנתו קיימת.
תניא בפרק מי שמת ש"מ שאמרו לו נכסיך למי אמר להם אם היה לי בן או היתה אשתי מעוברת הייתי נותן עכשיו שאין לי בן נכסי לפלוני ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת אע"פ שהפילה אשתו או מת הבן אחרי כן אין מתנתו מתנה.
<h2>דף קמז:</h2>
גרסינן פרק הספינה (ב"ב ע"ז) ובשערי רב היי אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה, לס"ג, וכן גר' ר"ת וה"ג ור"ח (שם תוד"ה אמר) ולא כספרים דגר' בפרק הספינה הלכתא אותיות נקנות במסירה אלא אין אותיות גרסינן, עכ"ה בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ז ד"ה דכו"ע), מאי טעמא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקניא הלכך המוכר שטר חוב לחבירו או (כתבו) [נתנו] לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידיה שלא מכר אלא הראיה ואין (הלואה) [הראיה] בתפיסה ביד ולא יקנה באמירת לך חזק וקני כדרך שאר מסירות ואומר שם (ב"ב ע"ו) שלא יקנה עד שיכתוב לו המקנה קנה השטר הפלוני איהו וכל השיעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שקנה בכתיבה ובמסירה. קניין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף [הדבר] הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פ"ו) המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו ואפילו יורש מוחל עכ"ל ס"ג, ואם תאמר האיך יכול למחול כיון שהמכירה מכירה ופירש הר"ר אליעזר בספר צפנת פענח דלהכי יכול למחול לפי שאינו מסולק לגמרי שהרי היה יכול לומר אישתבע לי דלא פרעתיך מקודם שמכרה המלוה ועכשיו כמו [כן] שמכרו ובא הקונה השטר ושואל ללוה החוב ויכול הלוה לומר פרעתיו ועתה צריך קונה השטר להביא המלוה לפני הלוה כדי שישבע שלא פרעו זה מעולם ואם כן המלוה אע"פ שמכרו אינו מסולק לגמרי ולהכי יכול למחול דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, עכ"ל שנ"ץ בפרק האיש מקדש. ומודה שמואל (כתובות פ"ה) שהאשה שהכניסה לבעל שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו.
אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש לפיכך המקנה לחבירו דירת בית זו או אכילת פירות אלו לא קנה עד שיקנה גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו.
אמר רב נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית הזה יאכל כל פירות דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה דבר שיש בהם ממש והרי הן כדיבור וכשינה שאינן ניקנין אבל אם אמר תנו דקל זה כדי שיאכל פירותיו או תנו בית זה כדי שידור בו כל דבריו קיימין שהרי הקנה להם דבר שיש בהן ממש וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קמח.</h2>
ש"מ שאמר הלואה זו או פקדון זה שיש לי ביד פלוני תנו אותו לפלוני דבריו קיימין ואין צריך מעמד שלשתן, וכן אם אמר תנו שטר זה לפלוני זכה הוא כמה שיש בשטר ואע"פ שלא משך השטר היורש אינו יכול למחול שטר זה הנותן במתנת ש"מ והא דאמר שמואל (דף קמ"ז) המוכר שטר חוב לחבירו או נתן וחזר היורש ומחלו מחול זה הוא מפני שקניין השטר מדבריהן לפיכך היורש הזה השטר שלו מן התורה ומוחלו אבל מתנת ש"מ אע"פ שהם מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה כל מה שבשטר מן התורה ולא נשאר ליורש בו קניין ולפיכך אינו (מוחה) [מוחל].
אומר ר"י דתקנת הגאונים עיקר דיכול להרשות על מלוה דפסקינן בפרק מרובה (ב"ק ע' ע"א) דשליח שוייה דנהי ד[א]ינו יכול להקנות הלואתו כשנותנין לשליח יכול לעשות שליח שזה הוא לעצמו ועל כרחך כן הוא שאין טעם ההרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזלי' כי לא כפריה כתבינן אע"פ שאין יכול להקנותו כמו שאין יכול להקדישו דקיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (דף ז').
גרסינן בפרק קמא דגיטין (דף י"ג) אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו בין שהיתה מלוה ישנה בין שהיתה פקדון ודבר זה אומר שם (דף י"ד) שהיא התלת מילי דהוו הלכתא בלא טעמא לפיכך אין למידין ממנה לדין אחר. ובפרק שני דקידושין (דף מ"ח) משמע שאינו יכול למחול, לס"ג. התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרש התם במלוה על פה פליגי בדרב הונא במעמד שלשתן והיה יכול לומר איבעית אימא דכולי עלמא [אית להו דרב הונא] לא שנא מלוה לא [שנא] פקדון ובאשה סמכה דעתה קמפלגי כמו שאמר למעלה שמע מינה שאינו יכול למחול שאם חזר ומחלו אינו (מועיל) מחול אע"ג דמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול, כך פסק ר"י וכן הגיה ר"ת בספר דמעמד שלשתן אינו יכול למחול והא דקאמר חזר ומחלו מחול היינו דווקא [כ]שהלוה אינו לפניו בשעה שמכר לו השטר.
מחל לחבירו חוב שהיה לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זו מתנה הנקנית בדברים לבד ואין צריכין דבר אחר וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לזה במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו בין שנתן לזה מנה בחוב שהיה לו אצלו בין שנתנו לזה במתנה בין שהיה המנה חוב אצלו בין שהיה פקדון בידו כדאיתא בפרק קמא דגיטין (דף י"ג), לס"ג, ולא מבעיא במתנה מרובה שצריך מעמד שלשתן אלא אפילו במתנה מועטת צריך מעמד שלשתן, עכ"ל בפרק קמא דגיטין (דף י"ד).
פסק רבינו תם ור"י ב"ר אשר (גיטין דף י"ג תוס' ד"ה גופא) דבעל כרחו של נפקד או של לוה קנה במעמד שלשתן, עוד שם (ד"ה במעמד שלשתן) פוסק רבינו תם שתקנה זו דמעמד שלשתן אינו בגוי שמאחר שהלכה בלא טעמא אין להוסיף עלה ואם הגוי נפקד והנותן והמקבל ישראל לא קנה במעמד שלשתן ואם הנותן והנפקד ישראל והמקבל גוי כל זמן שלא חזר בו ישראל הנותן יכול ליתן לגוי ואפילו במעמד שלשתן יכול ליתן לו אבל אם חזר בו ישראל הנותן לא זכה בו, דגוי אפילו במעמד שלשתן יכול לחזור וחייב הנפקד להחזיר למפקיד אמנם אם אין הנפקד יכול לישמט מן הגוי לפי שבדיניהם של גוים חייב לו אז ודאי יתן לו ואינו חייב כלום למפקיד ואם הנותן גוי והנפקד והמקבל ישראל נראה דקנה ויכול להוציא בדין שמאחר שהפקיעו חכמים ממון ישראל על ידי הלכה בלא טעמא כל שכן ממון גוי ואף כי בדיניהם קנה, כדרך שאין צריכים עדים במקח וממכר אלא לגלות הדבר בלבד אם היתה שם טענה [וכפירה] כדאיתא פרק האומר בקידושין (דף ס"ה) דלא אברו סהדי אלא לשקרא מפני המשקרין כן במתנה, לס"ג.
<h2>דף קמח:</h2>
אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם (במחלה) [כמחלק] כתבו אם מת קנו כולן ואם עמד חוזר בכולן ואם (בנמלך) [כנמלך] אחד אחד שייר וכתב וחזר ושייר וכתב וקנו מידו על כולן מת קנו כולן עמד [אינו] חוזר בכולן אלא באחרון שהרי נתן לו כל נכסיו הנשארים בלא שיור. אמר רב נחמן כל מתנת ש"מ בסתם הרי היא כמקצת מתנה עד שיאמר כל נכסי אילו או שהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אילו.
ש"מ [שחזר] במקצת חזר הכל כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו כדי ליפות כחו וחזר ונתן מקצתו לאחר וקנו מידו שיני קנה והראשון לא קנה כלום בין שעמד בין שמת, נתן מקצת נכסיו לראשון וקנו מידו ואחר כך נתן כולו לשני וקנו מידו כדי ליפות כחו אם מת קנה ראשון מקצת והשני השאר ואם עמד ראשון קנה והשני לא קנה.
ש"מ שהקדיש כל נכסיו או הפקיר או חלקן לעניים אם עמד חוזר בכל.
האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה כיוצא בדבר אלו הלך ומשך והחזיק לא קנה שמשמע תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו אלא צריך המוכר או הנותן לומר לך משוך וקני או חזק וקני שמשמע שיקנה אותה בעת שימשוך או יחזיק וכן משוך לקנות אינו מועיל כדאיתא פרק קמא דבבא מציעא, ל' ס"ג.
אמר רב ששת ש"מ שאמר יטול לפלוני או מקצת או יחזיק או יקנה כולן לשון מתנה הן וכן אם אמר יחסין או ירש על מי שראוי ליורשו הרי זה קנה אמר יהנה פלוני בהם יעמד בהם ישען בהם לא קנה.
<h2>דף קמט.</h2>
גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה הואיל ואינו יורשו כמו שנבאר כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת ש"מ לא כולו ולא מקצתו שלשון ירושה ומתנת ש"מ אחד הן ואם יקנה נמצא זה כאלו יורש אביו לפיכך אם נתן לגר משאר גרים מתנתו קיימת, עוד מוכיח בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט) שש"מ שהודה שיש לפלוני כך וכך בידו או פקדון הוא בידו תנוהו לו וכיוצא כאילו הודאתו הודאה ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימים כדמוכח במעשה דאיסור גיורא ואפילו הודה ליתן לגוי (שלו) נותנין לו אבל ש"מ שצוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו שהוא כמו שמצוה לעבוד עבודה זרה בנכסיו.
ועוד תקנו הגאונים שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות קרקע בחצרי ואע"פ שאין לו קרקע ופירשו הקדמונים שאין לך אדם שלא יהיו לו ד' אמות בארץ ישראל ואין נכון זה הטעם שהרי אותו חלק אינו ברשותו ומפרש ר"ת (ב"ב דף מ"ד תו' ד"ה דלא) שדבר זה מועיל מטעם הודאת בעל דין כמאה עדים דמו והרי הודה שיש לו קרקע ואין לחוש למחזי כשיקרא כדמשמע בפרק מי שמת (שם דף קמ"ט) שכיון שהודה איסור גיורא שהמעות שהפקיד לרבא שהם של רב מרי בנו הוצרך רבא ליתנן לרב מרי אע"פ שהיה משקר וגם טעם זה אינו הגון למבין, וכתב רבינו משה על זה (הלכות שלוחין ושותפין פ"ג ה"ז) כי הגאונים עצמן שתקנו תקנה זו כתבו על זה שאין אומר יקוב הדין את ההר ואינה אלא לאיים הנתבע ואם רצה (לשאל) [לדון] בהרשאה וליתן נפטר לפי שאין זה פחותה משליח שעשאו בעדים שהזכרנו לעיל אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ולא להשביעו עד שיבא בעל דינו, ובמלוה על פה שכפר בו לא תקנו שיכתוב עליה הרשאה.
<h2>דף קנ.</h2>
בפרק מי שמת מי שאמר מטלטלין שלי לפלוני נוטל כלי תשמיש אבל לא חיטין ושעורין וכיוצא בהן אמר מטלטלי נוטל הכל. עבדים בכלל מטלטלין כדאמר בשמעתא דר' אבא אבל לא הריחים התחתונה שהיא מחוברת לארץ.
<h2>דף קנ:</h2>
מי שהיה לו מעות (או) פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח אחר להביאו אין הקניין מידו מועיל שאין המטבע נעשה חליפין אלא כיצד הוא עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבן כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציא כך המסקנה בהגוזל בתרא (דף ק"ד).
עוד אומר שם [ב"ב ע"ז ע"א] האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יכול נותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, לס"ג, אע"ג דכל זמן שלא חזר כותבין כדאמרינן בריש אף על פי (כתובות נ"ה) כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלכי' ביה מכל מקום יכול הוא לחזור בו והוא הדין אפילו לא אמר כתובו וחתמו אי קנו מיניה כותבין שלא (בלני) ברשות דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ') דסתם קניין לכתיבה עומד ולא נקט כתובו וחתומו אלא לאשמועינן דאע"ג דאמר כתובו אי לא קנו מיניה צריך אכתי לאימלוכי ביה בשעת כתיבה ונתינה אע"פ שאין אנו יודעים אם חזר בו ואם תאמר ומאחר שאינו חוזר בשדה מה יפסיד אם כותבין לו שטר דאי במכר איירי משום דלא גבי ממשעבדי הא בלא בשטר נמי גבי ממשעבדי כדאמר בפרק חזקת הבתים (שם מ"ג) המוכר שדיהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה כל שכן שאינו מפסיד כלומר בשטר ויש לומר בין במכר בין במתנה איכא קלא בשטר טפי מבעדים וזילי נכסיה טפי וגם יראים מלהלוות לו כשמכר או כשנתן שנתמעט שעבוד קרקעותיו ומכל מקום נראה דבמכר יכול לוקח לחזור בו אם לא יכתוב לו השטר דיכול לומר אדעתא דשטרא זבני מינך ור"ת מפרש דבקפידא מועטת יכול להיות נמנע כדאשכחן בפרק אלמנה (כתובות דף צ"ט) דאם אמר לשלוחו למכור שדה לאחד ומכר לשנים דמצי אמר ליה לא ניחא לי דליפוש שטרי עילואי דזילי נכסיה בכך שסבורין העולם ששטר מלוה היא ודחוק הוא ומחוייב עכ"ל שנ"ץ פרק קמא דקידושין. אמר לא תזכו לו בשדה עד שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד המקבל מתנה.
המקנה קרקע כל שהו והקנה לו על גבי[ו] שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה ונראה לרבינו משה (הלכות מכירה פ"ו הי"ד) שגם זה יכול למחול אחר שמקנהו וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא כדאיתא בקידושין (דף כ"ז) ובפרק מי שמת (ב"ב קנ"א) ונראה לר"י בעניין שאמר לו אגב, לס"ג (עיין ב"ב ע"ז תוד"ה נקנה), דאמר רב הונא (קידושין כ"ז) ג' שטרות הן תרי הא דאמרן זכו בשדה זו לפלוני — פ"ה החזיקו בו לצרכו — וכתבו לו את השטר — פ"ה לראיה — חוזר בשטר — פ"ה אם אמר אין רצוני שתהא לו ראיה בידו — ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו השטר חוזר בין בשטר בין בשדה ואידך אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר (ללוה) [למוכר] אע"פ שאין (מלוה) [לוקח] עמו כיון שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא — פ"ה כגון דאמר ליה קנה קרקע (שחזקה) [בחזקה] [והשטר] עמה, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף כ"ו).
<h2>דף קנא.</h2>
ש"מ שאמר כל נכסים שלי לזה נוטל כל הקרקעות והמטלטלין והעבדים והבהמות והתפילין עם שאר ספרים אבל ספר תורה בעיא היא אם הוא בכלל נכסים ולא איפשיטא לפיכך אם תפס אין מוציאין מידו.
בפרק הספינה (ב"ב ע"ה) אמר שמואל שהלכה כמותו בדינין שאם אמר ליה המוכר [לך] משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כלה ויוציאנה ממקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זו אלא במשיכה. נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו [וכן המוכר יכול לחזור בו] עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר דבר שאין דרכו להמשך ואין מסירה צריכה מיד ליד אלא שיאמר לו המוכר לך חזק וקני וראיה על זה בפרק הספינה (שם ע"ו), לס"ג (הלכות מקח וממכר מ"ע סי' פ"ב) דאמר שם גבי מסירה כל היכא דאמר ליה [לך] חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני ואי מיד ליד בעינא לא הוה ליה למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני ולא כפי' ר"י ב"ר מאיר דפירש דבעינן מיד ליד (קידושין כ"ה במתני') ולשון הקונטרס משמע כן דפירש הבעלים מוסרים אותה ללוקח באפסר כדתניא לעיל כיצד במסירה אחזה בטלפה, ומיהו במסירה דאותיות אומר ר"י דבעינן מיד ליד דאי באחיזה לבד כמו אחזה בטלפה לא עדיף מכל שאר מטלטלין דאין ניקנין אלא במשיכה או בהגבהה ואם היה רוצה לקנות הקלף של שטר לצור על פי צלוחיתו לא היה נקנה במסירה אלא במשיכה כשאר מטלטלין ואפילו הגבהה נמי היה צריך כדאמר בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ו) דדברים שדרכן להגביה אין ניקנין אלא בהגבהה כל שכן שעבוד השטר אין (יקנה) [נקנה] במסירה ועוד ראיה מפרק מי שמת (שם קנ"א) אמיה דרב עמרם שכיבא ושבקא מלוגא דשטרות ואמרה הני לעמרם בני אתו לקמיה דרב נחמן אמרו ליה והא לא משך והשתא מאי שנא דבכל דוכתא מזכיר מסירה גבי אותיות והתם נקט משיכה אלא פשיטא דמשיכה בעינן ולשון מסירה הנזכר בכל מקום גבי אותיות משום דבעינן מסירה מיד ליד ומה שנזכר בכל מקום מסירה גבי אותיות לומר דדוקא במקום שחבירו מקנה לו לאפוקי שטר דהפקר שאם החזיק בו לא קנה החוב על ידו דמאן מסר ליה דליקני, עכ"ל שנ"ץ בפרק קמא דקידושין. וכיון שהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשיך קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן לו את הדמים, מתוך שמועה זו אתה למד שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו יאמר לו הלוקח תן לי את מקחי או החזיר לי את מעותי ואע"פ שיש שם עדים שאבד באונס ולא היה כח בו להציל ולא נתרשל בדבר הרי זה מחזיר לו הדמים ואם אמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה חייב לשלם כי אפילו לא יהיה עליהם [אלא] כשומר [חנם] כספים אין שמירה אלא בקרקע, עכ"ל ס"ג (שם), ועוד יש לומר דלר' יוחנן אע"ג דלא קני אלא במשיכה כיון דדבר תורה מעות קונות אלים בהן טפי שיכול להוציאם ונעשה שואל עליהם וחייב באונסין כיון שיכול להוציאם, עכ"ל התו' בפרק הזהב. לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא אם תיפול דליקה טרח ומציל ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו כר' שמעון (ב"מ מ"ט) ובירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ב) פסק כמותו וכן השוכר את המקום שאותן מטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור כו כמו ששנינו פרק הספינה (ב"ב פ"ד).
ש"מ שאמר הלואה זו או פקדון זה שיש לי ביד פלוני תנו אותו לפלוני דבריו קיימין ואין צריך מעמד שלשתן, וכן אם אמר תנו שטר זה לפלוני זכה הוא כמה שיש בשטר ואע"פ שלא משך השטר היורש אינו יכול למחול שטר זה הנותן במתנת ש"מ והא דאמר שמואל (דף קמ"ז) המוכר שטר חוב לחבירו או נתן וחזר היורש ומחלו מחול זה הוא מפני שקניין השטר מדבריהן לפיכך היורש הזה השטר שלו מן התורה ומוחלו אבל מתנת ש"מ אע"פ שהם מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה כל מה שבשטר מן התורה ולא נשאר ליורש בו קניין ולפיכך אינו (מוחה) [מוחל].
<h2>דף קנא:</h2>
ש"מ (שאמר) שכתב כל נכסיו במתנה סתם ולא שייר כלום אם עמד חוזר ואפילו אם קנו מידו כדי ליפות כחו בין שהקנה כל נכסיו לאחד בין שכתבו לשנים שאומד דעתו הוא שלא נתן הכל אלא נתכון שלא יקנו כלום אלא לאחר מיתה שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין הרי זו מתנה במקצת וסתם הרי היא כמתנת בריא שקונה בזמן הכתיבה לפיכך אינו חוזר והוא שקנו מידו שמתנת ש"מ במקצת בעיא קניין בין עמד בין לא עמד במה דברים אמורים כשנתן סתם שהרי אנן אומדין דעתו אמרינן הואיל ושייר לא נתכוין אלא להקנות לו מחיים כמתנת בריא אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת ש"מ שאין קונה אלא לאחר מיתה אינו צריך קניין ואם עמד חוזר ואפילו כשקנו מידו ואם לא עמד קנה זה במקצת ואם היה בקניין לא קנה אלא אם כן מיפה כחו כמו שבארנו.
<h2>דף קנב.</h2>
עוד שם בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ב) מתנה שכתב בה קניין בין היה במקצת נכסיו בין בכל נכסיו אמר שמואל חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטילה ואם קנו ממנו כדי ליפות כח המקבל כגון שכתב וקנינא מן פלוני מוסיף על מתנה זו הרי היא קיימת שוין רב נחמן ור' יוחנן ושמואל שש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת קודם שכתבו ונתנו אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.
<h2>דף קנב:</h2>
ש"מ שכתב לזה וחזר וכתב לזה האחרון קנה שיש לו לחזור עד שימות בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר ואפילו כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחרון האחרון קנה דהלכה כשמואל שאמר ש"מ שזיכה מתנת ש"מ הוי אבל ש"מ שקנו מידו אין לאחר קניין כלום ואינו יכול לחזור לא לאחר ולא לעצמו בין שנתן הכל בין שנתן מקצת.
<h2>דף קנג.</h2>
בפרק מי שמת פסקינן כרב דאמר ש"מ שכתב כל נכסיו ופירש שנתן לו הכל מעכשיו והקנה לו מחיים אין כאן דין מתנת ש"מ אלא הרי הוא כמתנת בריא שמיד שהגיע שטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קונה הכל ואין אחד מהן יכול לחזור בו. הנותן מתנה כשהוא ש"מ וכתב בה מחיים או במות בין בכל בין במקצת הואיל והזכיר מות הרי זה מתנת ש"מ שזה שכתב בה ובמות שלא יקנה אלא לאחר מיתה וזה שכתב בה מחיים סימן לישב דעתו שיחיה מחולי זה.
בפרק מי שמת בריא שנתן מתנה וכתב בה בשטר מחיים ובמות הרי זה מתנה גמורה מחיים שהרי כתוב בה מחיים ומה שכתוב בה ובמות כמו שאומר מעתה ועד עולם וכמין נוי שטר הוא זה.
מתנה שהיא סתם ולא נתפרש בה שהיה בריא כשנתן או ש"מ אם אמר ש"מ הייתי והרי חזרתי במתנתי ומקבל מתנה אומר בריא היה ואינו יכול לחזור על המקבל להביא ראיה שבריא היה לרבנן דר' מאיר ואם לא מצא ראיה ישבע הנותן שבועת היסת ויפטור ואם המטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע היסת שבריא היה כשנתן לו מתנה זו.
מתנת ש"מ שאין כתוב בה שמתוך חולי זה שצוה בו מת ואין העדים מצויין בעיר שנוכל לשאל להם אע"פ שזה המצוה מת הרי המתנה בטילה שאין מיתתו ראיה (שאם) [שמא] עמד מחולי זה ואחר כך חלה ומת שאין הלכה כרבא שחלק בפרק מי שמת, לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שמתוך החולי שנתן לו מתנה זו מת.
החולה שתש כחו או נפל למטה מחמת חולי ואינו יכול להלך על רגליו בשוק הוא הנקרא ש"מ לעניין מתנותיו אבל חש באחד מאבריו ואפילו בראשו הרי הוא כבריא לכל דבריו.
<h2>דף קנד.</h2>
בפרק מי שמת אמר ר' עקיבא מי שמכר בנכסי אביו ובאו קרוביו וערערו שהיה קטן בשעה שמכר ובקשו להראותו אין שומעין להם לנוולו ועוד שהסימנין משתנין לאחר מיתה וחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעין בודאי שהמוכר גדול.
<h2>דף קנה:</h2>
בפרק הניזקין (גיטין נ"ט) ובפרק מציאת האשה (כתובות ע') הקטן עד שש שנים אין הקנאותיו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל הוא הנקרא פעוט אם יודע בטוב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדפסק התם מר בר רב אשי בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת ש"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא שיקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו נותן ולא מוכר עד שיגדיל, לס"ג (מצות עשה סי' פ"ב). עד שיש לו יותר מי"ג שנה ויום אחד, ודווקא במקרקעי שקנו להם האפוטרופס אבל ממה שירשו מאביהם או מנכסי קרוביהם אינם יכולין למכור עד שיהיו בן עשרים שנה כדאיתא פרק מי שמת (ב"ב קנ"ה) אבל מתנתו מתנה מבן י"ג שנה ויום אחד אפילו במקרקעי ואם יודע בטוב משא ומתן אפילו בנכסי אביו יכול למכור כשהוא בן י"ג שנים ויום אחד, ל' תשב"ץ (סי' תצ"ט). אמר רב רפרם (כתובות ע') במה דברים אמורים בקטן שאין לו אפטרופא אבל אם היה לו אפטרופא אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת אפטרופא שאם ירצה לקיים מקחו ומתנתו במטלטלין מקויים, פסק רבינו חננאל בשם רב היי גאון דלעולם לעניין מתנה אין חלוק בין יש אפטרופא לשאין אפטרופא דלעולם מתנתו מתנה דאי לא עביד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע עד שיגדיל לפי שיש קטן בן שבע שנים נבון ויש אחד שאפילו הוא בן י"ג שנה ואינו יודע משא ומתן. קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפטרופא שנשא ונתן במטלטלין וטעה אמר רב זירא (גיטין נ"ט) שדינו כדין גדול פחות משתות מחילה שתות תחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח, אומר רבינו משה (הלכות מכירה פכ"ט ה"ח) שאין מקח הקטן במטלטלין קיימין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות וחזר אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו במי שפרע, וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום מטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין הקניין מיד קטן כלום שהקניין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול, וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנו מידו או שכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאין זוכין בדרכים שזוכין בהן הגדולים ראיה לדבר שאין חצר לקטן ולא ארבע אמות שלו קונין מפני שנתרבו מדין שליחות ולא יהיה הקניין או שכירות המקום גדול מחצרו אבל הקטנה שנתרבה חצרה מידה תקנה המטלטלין מאחרים או קנתה מידו או בשכירות המקום (רמב"ם שם ה"ט, י'), לשון ס"ג (שם) ועוד נראה שקטן שקנה קרקע ונתן הדמים והחזיק בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא ואין חבין לאדם שלא בפניו, לס"ג (שם). בן ראובן שהגיע לפעוטות שמקחו מקח סחר סחורה ועוד לא נתן דמים בא שמעון וחטפה מידו ונתן דמיו דין הוא שיחזיר לו דהוי כחוטפו מידי אביו שמריצה לו מיד כדאמר שמואל (ב"מ י"ב) מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו כו' עכ"ל (סמ"ג סי' ע"ד).
פסקינן בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ה) קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר י"ג והבת אחר י"ב שנה ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל לא בקרקע שאין מעשיו קיימין עד שיהא יודע בטיב משא ומתן אחר שיגדיל במה דברים אמורים בקרקע שלו אבל בקרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים שנה כרב נחמן וכדרבא פרק המקבל (א"ה, פ' האומר גיטין ס"ה) אע"פ שהביא שתי שערות ואפילו ידע בטיב משא ומתן שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר מעות ועדיין לא נתישבה דעתו בדרכי העולם, לס"ג (מ"ע סי' פ"ב). או יכול להודות שמחוייב עליהם או לאמו או לאחיו מלוה ולכתוב שטר על המלוה. עכ"ל תו'. אמר אמימר (ב"ב קנ"ה) ומתנתו כשהוא פחות מבן עשרים בין במתנת בריא בין במתנה שכיב מרע הרי זו קיימת שאילו לא הגיע [לו] (ל)הנאה גדולה [לא נתן] והוא דבר שאינו מצוי ואמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהיו דבריו נשמעים במה דברים אמורים שמוכר בקרקע אביו כשהוא בן עשרים כשהביא ב' שערות או כשנולדים בו סימני(ם) [סריס] אבל לא הביא ולא נעשה אדם סריס עדיין קטן הוא ואין ממכרו ממכר בקרקע ואפילו בנכסיו עד שמגיע לרוב שנותיו כדמסקינן בפרק מי שמת (שם).
<h2>דף קנו.</h2>
הנותן מתנה לחבירו אין המקבל זוכה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו אם במטלטלין רוצה ליתן לו עד שיגביה או ימשוך או יקנה באחד מן שאר דברים שהמטלטלין נקנין בהן ואם קרקע או עבדים נותן לו עד שיחזיק בדרך שמחזיק לוקח או שיגיע שטר מתנה לידו אבל בדברים לא זכה המקבל אלא כל אחד מהם יכול לחזור בו, לס"ג.
<h2>דף קנו:</h2>
ש"מ שאומר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת בין כתב בין לא כתב זכה הכל כשימות ואין צריך קניין שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו מדרבנן ועשו אותן כשל תורה כדי שלא תטרוף דעתו כשידע שאין דבריו קיימין לפיכך אם אמר קנו ממני אפילו בשבת קונין ממנו שזה הקניין אינו צריך, לס"ג, כל מתנות ש"מ במקצתה בלא קניין או כולה בקניין מהניא אף להפסיד לאשה כתובתה וליורשי ירושתה, עכ"ל תו' (ד"ה קונין).
בפרק המקבל (גיטין ס"ה) אמר רבא קטן שנתנו לו צרור וזורקו [אגוז] ונטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים פחות מזה אינו זוכה לעצמו ולא לאחרים וכן השוטה אינו זוכה לעצמו ולא לאחרים והמזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה אבל החרש זוכה לעצמו. וזכין לקטן אפילו בן יום אחד ולגדול אפילו שלא בפניו, לס"ג. קטן אית ליה זכייה מדרבנן כדאמר בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ו) זכין לקטן קל וחומר לגדול דברי ר' יהושע, עכ"ל תו' (שם ד"ה זכין גיטין דף ס"ה ד"ה צרור).
<h2>דף קנז.</h2>
קטן אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן כדאמר בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ז) זכין לקטן קל וחומר לגדול דקטן אתי לכלל שליחות עכ"ל תו' בפרק איזהו נשך (עיין סנהדרין דף ס"ח תוס' ד"ה קטן) [דין זה מפורש לעיל בדין מתנה] לפיכך אמר לבנו קטן לך לחנוני ומסור לו באיסר שמן ונתן לו האיסר ואבד השמן החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח לו ביד בנו הקטן אלא עם בן דעת וכן כל כיוצא בזה ואם אמר ליה לא תשלח עם זה קטן שום אדם הרי זה פטור.
<h2>דף קנט.</h2>
בפרק מי שמת שלחו מתם הבן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות שהרי אביו מכר דבר שלא בא עדיין ברשותו ונמצאו הנכסים ברשות האב וזה יורש אבי אביו וכן כל כיוצא בזה.
עוד שם תנן (ב"ב קל"ו) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות לפיכך אינן יכולין למכרן מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הן של (אב) [יורשין] עבר האב ומכר מכורין עד שימות וכשימות האב מוציאין מיד הלקוחות הבן ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם היו תלושין או שהגיעו לבצר הרי הן של לוקח עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב. מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב כשימות האב יקנה הלוקח שאין לאב אלא פירות שהלכה כריש לקיש שאומר שאין קניין פירות כקניין הגוף אבל אם לא כתב האב לבנו בן בנו מוציא מיד הלקוחות כדשלחו מתם בסוף פרק מי שמת (שם דף קנ"ח).
<h2>דף קסח.</h2>
תניא בפרק הזהב (ב"מ מ"ח) הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך פי' אתן לך כפלים מערבונך קרקע מדקאמר רבי יהודה (דין) [דיו] ללוקח שיקנה כנגד ערבונו אם חוזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון כרבי יוסי שזו אסמכתא ועדיין לא קניא. כן אומר בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ח) שמי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר ליה אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני תן לו את שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו אמר רב נחמן אין הלכה כר' יוסי דאמר יתן כדמוכח בנדרים (דף כ"ז) דאין הלכה כר' יוסי אלא כר' יהודה דאמר לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא גזים חברו על דבר שאינה דעת שניהם שיבא הדבר לידי כך שתתקיים האסמכתא. וכן בפרק המקבל (ב"מ ק"ד) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי וכל האומר מעכשיו אף בלא בית דין חשוב וקנו מידו אליבא דרב נחמן ואליבא דרב הונא כאסמכתא שהוא כעין מכר סובר שם רב הונא שקנה ואין כאן אסמכתא וכן מוכיח בפרק איזהו נשך (שם דף ס"ו) גבי המלוה על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הרי הוא שלי ורב הונא מוקי ליה בשעת מתן מעות ורב נחמן מוקי לה באומר קני מעכשיו ופי' התו' (שם ד"ה ומניומי) שאותה אסמכתא שויא טפי לפי שבתחלת המשכונתא הוי קצת כעין מכר. ופי' רבינו תם (שם) דעדיפא שהקרקע ביד המלוה עצמו אבל תפיסה דנדרים ביד שליש או ביד בית דין ולכך לא קנה אפילו קנה במעכשיו אלא בבית דין חשוב, עכ"ל התו' (עיין נדרים כ"ז ד"ה והלכתא).
<h2>דף קסט:</h2>
פסק רב נחמן בפרק גט פשוט בעיניין מעשה באשה אחת שנתנה מעות לשלוחה לקנות לה קרקע וקנה לה שלא באחריות הרי זה עוות והשליח יעכב המקח לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכר או[תה] למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיה האחריות על השליח לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתקן בין לעוית אפילו מכר לו שוה מאה בדינר או שוה דינר במנה אינו (חייב) [יכול] לחזור בו וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי.
<h2>דף קעד:</h2>
אם קבל אדם קניין לברר כל ספק ונולד העתיד לבא בעניין דכתובה מועיל כי גרסינן בירושלמי פרק נערה (כתובות פ"ד הי"א) בכל אתר אינו מבזה (לפנינו אי' מזכה) אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם פי' כגון בנין דכרין ובנן נוקבן דאכתי אינם בעולם וכל שכן שיכול להקנות דבר שלא בא לעולם למי שישנו בעולם ולכך סמכו לכתוב דעתיד אנא למקני דאלמוה רבנן כח בתוכה וכן אלמוה דברי חתון כדאמ' בפרק גט פשוט דאם נעשה ערב לכתובת בנו בקניין חייב דכל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה אף כי בשאר מקומות ערב של כתובה אף בקניין פטור, עכ"ל התו'.
רב ושמואל אומרים ש"מ שאמר לפלוני מנה לך בידי בשטר שאינו מקויים אם אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין כי שמא לא אמר כן אלא כדי שלא יאמרו העולם על היורשים שיש להם שפוע ממון לפיכך אם אמר דבר זה דרך הודאה ולא לשון ערמה נותנין אע"פ שלא אמר תנו וכן אמר רבא בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ה). כיוצא בזה תניא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל') ראו אביהם שהטמין בשידה תיבה ומגדל ואומר של פלוני ושל מעשר הן אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום וכן אם בא אחד ואמר אני ראיתי אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם של מעשר הן לא אמר כלום, הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאן ובא בעל החלום ואמר לו במקום פלוני הן ושל הקדש הן ומצאן באותו מקום שאמר והמניין שאמר לו זה היה מעשה ואמרו דברי החלומות לא מעלין ולא מורידין.
<h2>דף קעה.</h2>
בפרק גט פשוט אמר רבא ש"מ שהודה שיש לו לפלוני בידו מנה ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין ונשבעין היסת אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנין לפי שאין דעתו צלולה ואם היה אומר טעיתי היה נאמן אבל יתומים אינן נאמנין אבל אדם אחר אפילו הוא עצמו אינו נאמן. אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים נתננו אינן נאמנין שהרי לא אמר תנו ומניין היו יודעים שחייבים ליתן אבל אמר תנו לו נאמנים ונשבעים היסת שנתנו.
בעי רבא ש"מ שתבעוהו והודה מהו בתר דבעיא הדר פשיטא אין אדם משטה בשעת מיתה ואין צריך לומר אתם עדי דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו כך אמר בפרק גט פשוט.
